"תחנת מיליונר, כאן קודקוד, הגיע הרגע המכריע. מטרתנו הינה השמדת ארגון הטרור חמאס. ביום שבת 7 באוקטובר המציאות אותה הכרנו השתנתה כליל. מתוך השכול, הכאב והאבל עם ישראל הראה את מלוא גדולתו וחוסנו מול אויב חסר ערכים, שכל מטרתו היא רצח ילדים ונשים. המלחמה תימשך זמן רב אך אין לי ספק שננצח. אני יודע שיש בידיי לוחמים מקצועיים, נחושים וערכיים. אני סומך עליכם שברגעי האמת תחתרו למגע ותילחמו בחירוף נפש להגנה על הבית ולהשמדת האויב. ברגעים אלה אני גאה להיות מפקדכם. תחנת מיליונר, כאן קודקוד. למען תושבי עוטף עזה ומדינת ישראל הגיעה שעת ההכרעה והניצחון. צאו להתקפה. התקפה סוף".
זה היה לפני שמונה חודשים, ביום כניסת הצבא לרצועת עזה. מח"ט 460, אלוף משנה דביר אדרי, הקריא בקול יציב ובוטח את פקודת הכניסה לחיילי ומפקדי חטיבת ההכשרה של חיל השריון. שבועיים קודם לכן, בשבת השחורה, היה ביישובי העוטף, פגש את הדם והאש, צפה במראות הזוועה, "וכל מה שראיתי ושמעתי שם התנקז אל הרגע הזה של הכניסה לעזה", הוא אומר בפשטות.
"ממש הרגשנו שאלו הם אותם האנשים שיצאו להילחם לפני 50 שנה במלחמת יום כיפור, ושאנחנו לא יכולים שלא לנצח, כי אחרי הקולות והמראות של 7 באוקטובר אין לנו את הפריבילגיה הזאת. ולכן כל אחד הגיע לחטיבה כדי לעשות את הכי טוב שהוא יכול. ולא משנה כמה ואיך הוא התאמן לפני כן, ולא היה חשוב איזה אילוצים הוא השאיר מאחור. כולם שמו את המחלוקות בצד, וגם את האתגרים והצרות האישיות ובאו להסתער".
כשאדרי מדבר על החטיבה, או בשמה הפיוטי יותר, עוצבת בני אור, העיניים שלו בורקות ואף שהוא עצמו לא מבחין בזה, נימת הקול משתנה ועולה אוקטבה. זה קורה דווקא בזמן שהחטיבה, שבימות שלום משמשת להכשרות, נשלחה להילחם ברצועה, חזרה להכשרות בשיזפון, ושבה ונשלחה אל החזית מחדש. במהלך הימים האלה עלה שמו של אדרי ברגעים מכוננים. כך למשל, לפני שלושה חודשים בטקס מסדר קרבי של החטיבה המשוריינת, פתח את נאומו בברכת "הגומל" ופרץ בבכי שתועד, עלה לרשת והפך ויראלי. "זה היה כאב על הנופלים, גאווה על הפעילות של חיילים והמתח שהצטבר והתפרק", הוא מסביר במבוכה.
בסבב הראשון השתתפה החטיבה בתמרון הקרקעי במרחב עזה תחת אוגדה 162, פתחה ציר לוגיסטי והגנה עליו וביצעה פעולות הנדסה להשמדת תשתיות אויב. לאחר מכן עברה למחנה הפליטים א־שאטי וטיהרה את המרחב לצד טיהור המרחבים בג'באליה ובדרג' תופאח.
"אנשים אומרים, אם אהיה בבית כשהחברים שלי בפנים, לא אוכל לישון בלילה. ואז הם באים שוב ושוב למרות שהם משלמים על זה מחירים לא פשוטים. יש לי הערכה עצומה לדבר הזה. קשה להם, הם נושכים שפתיים, האתגרים רק הולכים ומתעצמים, ובסופו של דבר זה לא המקצוע היומיומי שלהם, זו לא הקריירה שהם בחרו בה, אבל הם שם, גם אחרי שמונה חודשים. הם אפילו לא מדברים על זה יותר מדי, וגם מי שמדבר, זה לא ממקום בכייני. מאז תחילת המלחמה לא שמעתי מאף איש מילואים מסר של בוא נקצר את המשימה ונלך הביתה. להפך".
"אם לפני המלחמה היית מדברת איתי על הצעירים שלפני גיוס, יכול להיות שהייתי קורא להם דור המסכים והסטיגמות, אבל אז פרצה המלחמה, והדור הזה עשה לנו בית ספר והוכיח את עצמו בענק. כשהוא נקרא למשימה הוא התייצב, וכבר שמונה חודשים אף אחד מהם אפילו לא ממצמץ. אם יש משהו שהרווחנו בסיטואציה הזו, זה את צבא המילואים ואת הצעירים בסדיר, חבר'ה מעולים שכשיגיעו בעתיד לשדרת הפיקוד הבכירה הם יביאו איתם ניסיון וטקטיקה וכולנו נרוויח מזה".
טבח 7 באוקטובר תפס את מח"ט השריון בנופש בתל אביב. "זה היה יום חג, שמענו את האזעקות ולמרות שלא הבנתי בתחילה במה מדובר, ידעתי מיד שמתרחש משהו חריג", הוא מספר. "אז הקפצנו את החטיבה ובדרך כבר קיבלתי הוראה להגיע לעוטף. באשקלון חברתי לכמה מפקדי פלוגה שהיו על הכביש שש שעות וביחד עם החטיבה שהגיעה משיזפון טיהרנו במשך יומיים וחצי את ציר חושיאל".
זה היה כביש 232 הזכור לשמצה, שבו מצאו את מותם הנורא מאות מחוגגי המסיבה וממשפחות מהעוטף שניסו להימלט על נפשן. "נחשפנו למראות שלא מסתדרים עם ההיגיון", אומר אדרי קצרות.
השיחה עם אדרי מתקיימת בצל החשש המתמשך ממערכה שתיפתח בצפון לצד השאלה אם הצבא מוכן ללחימה עצימה בחזית נוספת. "אנחנו כבר עכשיו במערכה רב־זירתית בעוצמות משתנות", מחדד אדרי, "ולפחות במקומות שאני נמצא בהם, צה"ל מוכן למערכה בצפון. היא לא תהיה קלה ופשוטה, אבל לאור הלחימה בדרום יש לנו דור של מפקדים ולוחמים עתיר ניסיון".
התרעות פיקוד העורף