ככל שמדינת ישראל מתקרבת להכרעות של סיום השלב העצים של המלחמה בעזה והכרעה לגבי הסכם חטופים, מתקיימים כמה תהליכים בציבוריות הישראלית: הראשון ויכוח לגבי עתיד האחיזה בעזה ובחלקים שלה ציר פילדלפי, ציר נצרים, רפיח ועוד.
השני, מחיר שישראל נדרשת לשלם בעסקה. שלישית, האם ניתן לסמוך בכלל על טכנולוגיה כמרכיב בתפיסת הביטחון החדשה בכל הסכם. נתחיל מהסוף: מאז הקמת מדינת ישראל וצה״ל, היתרון הצבאי התבסס על הון אנושי וצבא טכנולוגי. הרי בלי שני יתרונות הללו כנראה שמזמן היינו שוחים בים של עזה. מבחינה מספרית ישראל נחותה אל מול צבאות ערב הגדולים.
גם ב-7 באוקטובר צה״ל נסמך על טכנולוגיה. אגב הטכנולוגיה היא לא השחקן היחיד שאכזב באותו בוקר. היום יש גורמים שונים בחברה הישראלית שנחרדים כשהם שומעים את המילה טכנולוגיה והקונספט הצבאי.
בכל החלופות לטכנולוגיה מקום מרכזי: גדרות חכמות, מצלמות, סנסורים תת קרקעיים ועוד. בכל אחת מהחלופות הציג צה״ל את היתרונות המבצעים את החולשות ואת המחיר שעשוי להידרש בשל החולשות.
רק בימים האחרונים הצליח צה״ל לפגוע באופן מדויק באלף מחבלים בעזה, חלקם הלא קטן הם מחבלים שלקחו חלק בטבח ה-7 באוקטובר. בעזה יודעים טוב מאוד למה הם רוצים הפסקת אש ולמה הם ישמרו עליה בחרדת קודש. כי הרמטכ״ל הלוי הבהיר כי ביכולת צה״ל לשוב ולהילחם בכל זמן מהמקום שבו הוא נעצר.
ומכאן לאחיזה בקרקע. ישראל מתמרנת בעזה לא כדי להפוך את השטח להתיישבות ישראלית, אלא לצורכי הגנה. כלומר פירוק תשתיות טרור ויצירת חיץ הפרדה בטוח. לשם כך אוגדת עזה פועלת לשטח את אזור החיץ, רצועה לאורך כל הגבול בצד העזתי בעומק של קילומטר. אותו הדבר רק בעומק גדול יותר: מבצע צה״ל משני צידי ציר נצרים וכך גם צפונית לציר פילדלפי. החישוף יאפשר לצה״ל לנייד כוחות במהירות לעומק השטח וליצור מרחב ביטחון אל מול הישובים בעוטף.
ומכאן לשיח הציבורי. סוגיית עסקת החטופים היא סוגיה ערכית ולא פוליטית. כך היה בתש״ח ובכל מלחמות ומערכות ישראל. הסוגיה היא אינה פוליטית. גם אופן תפיסת הקו בעזה חייב לצאת מהמגרש הפוליטי-עסקני, ויש להשאיר אותו בידי אנשי הצבא. הדרג המדיני מחוייב לבחור את תפיסת הקו, והפעלת הכוח לפי שיקולים מדינתיים צבאיים ולא שיקולים אחרים.
התרעות פיקוד העורף