חגית ריין, אמו של רס"ן בניה ריין ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, נזכרה היום (שלישי) בבנה ובמורשת שהותיר אחרי לכתו, בשיחה עם רוני דניאל, יואב לימור ואלון בן דוד במשדר יום הזיכרון של 103fm סיפרה על 'כוח בניה' שהוקם בשנים שאחרי נפילתו.
14 שנים זה כבר הרבה זמן, איך זוכרים?
"איך זוכרים? וואו. אי אפשר דבר כזה לשכוח זה נמצא כל הזמן. יום הזיכרון הוא לא בשבילי, הוא בשבילכם, כל עם ישראל. אולי לא בשבילכם, כי אתם כתבים צבאיים וחיים את זה כל הזמן, אבל לעם ישראל. אני זוכרת את בניה נמצא אצלי יותר ממה שהיה כל החיים, כי הוא כל הזמן פה. פעם זה ביותר קטן ופעם ביותר גדול אבל נמצא בלב כל הזמן.
"אי אפשר לשכוח דבר כזה, זה חלק ממך, מהרחם, מהלב, ממה שאתה רוצה. נכון שעם הזמן התמונה, אולי צריך לעצום עיניים ולזכור. זה נורא עצוב מה שאני אומרת, שצריך לעצום את העיניים כדי לזכור את החיוך שלו, איך היה, כי ככל שזה יותר קרוב אתה מריח את זה, מרגיש את זה, אבל עם הזמן זה נעשה יותר קשה. זה נמצא בלב כל הזמן והגעגועים מבחינת הזמן זה נעשה יותר ויותר חריף, יותר ויותר קשה. בהתחלה אתה עוד זוכר את הריח. היה זמן שהייתי סוגרת את החדר שלו כדי שהריח יישמר, אבל היום זה כבר מתרחק ממך".
תחזירי אותנו לאירוע בו נהרג.
"אני דווקא אוהבת לזכור, זיכרון זה דבר של חיים, החיים שלו - זה מחמם לי את הלב. אבל אני אחזור לאירוע שהוא נהרג. זה היה ביום האחרון של המלחמה, בכלל בניה לא היה אמור להיות במלחמה, הוא היה בחופשת רגילה ונסע לטורקיה. הוא שמע שמתרחש משהו, הוא חזר ואמר למג"ד – 'אני פה'. המג"ד אמר לו – 'לך הביתה אתה חדש בפלוגה', הוא אמר – 'אני לא הולך. עד שתושבי הצפון לא יחזרו גם אני לא הולך'. הוא לקח טנק ועוד טנק, היה מפקד טנק, הספיק לאמן אותם במשך שבועיים ואחרי שבועיים נכנס בלי לשאול.
"בגלל שהיה בלגאן והכירו אותו ורצו אותו, בהתחלה לקח על עצמו משימות לבד, הוא שמע בקשר שמחכים לעזרה ואמר 'אני כאן'. לא נתנו לו, הוא לא היה קשור לשריון, פעם הציל נחל, פעם גולני, פעם צנחנים. עד היום האחרון, וביום האחרון כל הוא הגיע לטנק ואז טיל נכנס בטנק וכל הצוות עלה באש. זה ביום האחרון וזה כל כך סמלי, הוא גמר את תפקידו ואז הקדוש ברו הוא אמר לו – 'עכשיו אני לוקח אותך למעלה'".
השם הזה 'כוח בניה', הטנק שהולך ומחלץ את כל הטנקים שנפגעים פעם אחר פעם מטילי הנ"ט של החיזבאללה, זה היה שם דבר. הוא היה הכוח שהולך וחוזר ומחלץ את כל הנפגעים.
"על זה אני גאה. אם הייתי שם כנראה הייתי עושה את זה פעם אחת אבל הוא עשה את זה כל פעם. הוא אמר לחבר'ה שלו '50% שאני חוזר ו-50% שלא'. זה היה ברור לו אבל הוא לא פקפק, הוא עשה את זה כל פעם מחדש, על זה אני גאה. אני חושבת שזה מסירות נפש כל פעם מחדש לחשוב, לא אמרו לו בכלל הוא שמע בקשר.
"סיפר לי לא מזמן מישהו שפגש אותו בורד הרים נוסע עם הטנק ואמר לו – 'בניה אל תיסע לכיוון הזה, אומרים שרק בלילה יחלצו את הפצועים'. בניה כעס עליו ואמר לו – 'בלילה? אם אתה היית שוכב שם פצוע היית רוצה שיחכו עד הלילה? מה זה בלילה יבואו?' והוא אומר לי – 'הייתי בן 40, איש מילואים ופתאום ירד לי האסימון והבנתי שאני מפקיר פצועים בשטח. לא ידעתי שאני במלחמה. מה, אני אחכה עד הלילה? הסתובבתי ונסעתי אחריו'. אני גאה במה שעשה בחייו ובמותו. דבר כזה זה לא חוכמה במלחמה, זה לא בא ביום אחד. הוא עשה מסירות נפש בכל חייו, ביום יום במה שעשה, הוא כל הזמן התנדב".
זה החינוך, לא?
"לא נעים לי להגיד, מה אגיד על עצמי? אני חושבת שחינוך זה דוגמה אישית, זה ממש לא נעים לי המשפט. היה לנו רכב גדול ובניה היה קורא לזה 'טנק המצוות', כל פעם היינו עושים משהו כלפי חוץ ורק אז הביתה. למשל הגיע פורים, קודם משלוח מנות במחלקה האונקולוגית בתל השומר, בפסח? קמחא דפסחא מביאים מצות ויין. כל חג עשינו קודם כל עם הילדים ולא היה צריך להגיד להם, הכנסנו אותם לאוטו ונסענו. ככה הם למדו מה לעשות. לא באנו לעולם בשביל עצמנו, באנו לראות איפה אנחנו יכולים לתרום לאחרים".
היה לו בכיס תפילה לשלום ושמו הוא שם של לוחם.
"נכון, הוא הסתובב עם התפילה הזו כל הזמן, הוא קיווה שבעזרת השם, וגם כולנו מתפללים. אבל אם יש מלחמה זה התפקיד שלו. כשהוא למד באקדמיה הצבאית הוא חזר נסער יום אחד ואמר שקם מ"פ ואמר ש'טרומפלדור לא אמר טוב למות בעד ארצנו'. התחיל ויכוח ובניה אמר – 'למה להרוג כל מיתוס? גם אם אמר או לא, על זה גדלנו'. אבשלום קור הראה לי שחור על גבי לבן שטרומפלדור כן אמר, שאלתי אותו איך זה נגמר בסוף והוא אמר – 'קמתי ואמרתי 'טוב לחיות בעד ארצנו, ואם צריך, ולפעמים צריך, אז טוב למות בעד ארצנו'".