באתי לכנסת לכתוב סיפור על תיקון. זה היה בערבו של יום ההוקרה לפצועי צה"ל שיזם עם אלוף (מיל') עוזי דיין, שמידיו זכה בצל"ש. הבית עמד להצביע למחרת בקריאה טרומית על פיזורו, והנאומים במליאה התארכו. איש לא ידע מתי שוב יזדמן לו לדבר לפני כנסת מאוחדת סביב עניין אחד.
שיחתי עם סופר התחילה בבדיקת גבולות. הוא דרש שלא אפליג בסיפורו האישי ואשאיר זמן לוועדה שלו, אני ביקשתי למדוד את עומק מחויבותו למצוקת הלומי הקרב. אם לא יערוק אל החלת ריבונות או פסקת התגברות. האם באנו על סיפוקנו? נדמה לי ששנינו הטלנו רימוני עשן. הוא אמר שמבחינת הזמן, נפגעי הלם הקרב הם העיסוק המרכזי שלו אך הוא שותף גם לנושאים שהזכרתי. אני הייתי מעורפל אף יותר. פשוט סיפרתי שכמותו, הייתי חייל בגדוד 202 של הצנחנים. פניו התרככו, לשכתו התבהרה והוא העלה אותי על נגמ"ש חייו.
הכל התחיל בתוניס, עם סבא כמוס שהתגלגל לכפר א־זאוויה שבלוב והקים שם קהילה יהודית. אופיר סופר נולד לפני 46 שנה במושב עלמה שבגליל העליון. הוריו, רחל ובן ציון, היו מורים שהכירו בבית הספר בכרם בן זמרה הסמוך. אמו הייתה מחנכת גם בבית. הקפידה לקחת את ילדיה לחצר תל חי, לספר להם שוב את גבורת המקום, לדאוג שישלטו במפת הארץ. אופיר בלע את כל ספרי הגבורה האפשריים: "חשופים בצריח", ביוגרפיות של מאיר הר־ציון ורפול. אביו עטף אותם בחום. כל בוקר דאג להכין לו כריכים לבית הספר. הבן הפנים. כל לילה הוא שב מירושלים כדי לנהוג בבוקר שאחרי בדיוק כמו אביו.
בשלב מסוים נטש בן ציון סופר את ההוראה ועלה על המסלול שהיה אמור להביאו להנהגת הציונות הדתית. הוא הצטרף למטה מושבי הגליל שהתאוננו על אפליה במכסות המים לעומת הקיבוצים, מונה לסמנכ"ל ארגון "קניות הגליל", ונבחר לראש מועצת מרום הגליל. בימי רביעי נהג לצאת למשרדי הממשלה בירושלים ובתל אביב. בדרך היה עוצר אצל בנו במכינה בכפר סבא. למחרת אחד מימי הרביעי האלה ולאחר יובש ממושך, גשם עז ניתך על הגליל. בדרכו מביתו למועצה החליקה מכוניתו, הוא התנגש במשאית ונהרג.
"שורשיו היו בגליל ונופו בכל הארץ", ספד לו מנהיג המפד"ל, יוסף בורג. אופיר היה אז בכיתה ז'. "אפילו עוד לא הספקתי לבקר אותו, רק להעריץ". ייתכן שבשבעה נצרבה בו ההחלטה להיות קצין בצנחנים. "אבא תמיד דמיין אותך עם כומתה אדומה", אמר לו אורי, מנהל בית ספר ובנו של רב הכותל יהודה גץ. לאחר ששכל את בנו אבנר בששת הימים, שידר הרב שממשיכים הלאה. רחל, אמו של אופיר, ראתה בכך סמל לתקומה משפחתית. בתום השבעה וחופשת הפסח שב אופיר ללימודים.
במדרשיית נועם בפרדס חנה פגש רבים "שיתפסו מקום טוב בציבוריות הישראלית", כדבריו. הוא מזכיר את מאיר לוין, רז נזרי ואבי ליכט, המשנים ליועץ המשפטי לממשלה. אבל במדרשייה הזדקרה אישיותו הייחודית של הרב יהושע יגל ("יוגל" בהגייה - מ"ח). תלמיד מובהק של החזון איש אך גם רב ללא זקן ולוחם ב"הגנה". הרב יגל הקפיד על מצוינות, הן במקצועות הקודש, הן במקצועות החול והמדעים. איש חזק. בעברו, כך סיפרו במדרשייה, נהג להתחרות בפורים עם תלמידיו בהורדת ידיים. בשבי חברון פגש את ראש הישיבה ומייסדה הרב משה בלייכר, "וממנו קיבלתי משנה סדורה".
הוא חלם על צנחנים אך מוין לטיס. כשבישר לאמו, מזגה כוסית ליקר קטנה ואמרה: "מזל טוב". מכיוון שלא התקבל ליחידות מובחרות אחרות, אמר לעצמו: "וואללה, נלך לטיס משם, אגיע לאן שאני באמת רוצה".
הוא הודח בצ'ק 10. לפני שעזב את חצרים קרא לו מפקד ה"מכין" הנדהם. "עד היום הדחתי 70% מהצוערים ורק שניים זימנתי לשיחה", אמר לו, "ואני רוצה לשאול אותך: איך מישהו יכול להיות כל כך גרוע באוויר וכל כך טוב על הקרקע?".
הוא הגיע לגדוד 202 בצנחנים, המשיך להיות טוב על הקרקע וסיים מסלול בהצטיינות. לאחר קורס קצינים קיבל פיקוד על מחלקה 2 בגדוד חרוב. מ"מ 1 היה מיכאל (מיקי) דדוש. תאום נפשו מעלמה. כילדים הייתה ביניהם תחרות סמויה אך החברות ניצחה תמיד. עם אמיר גולן ושמעון שלאג הם היו לרביעייה בלתי נפרדת. פאר המושב וגאוותו. עשו את כל השטויות שילדים עושים. נתנו ידיים מהגן, דרך בית הספר ועד לבני עקיבא. השתדלו לא לדלג אף פעם על פגישתם הקבועה בערב שבת.
בסתיו 1996 גבעות השומרון היו אפופות אופוריית אוסלו. באוויר עמדה תחושה שהשלום פרץ ורק צריך לעזור לו להתגשם. "לי זה היה קשה ברמה האישית, אבל היה לי ברור שאני חייב לשרת את המשימה הצבאית", הוא מספר. במוצאי כיפור מודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על פתיחת מנהרת הכותל. הקרבות מתלקחים בעזה ובחברון, למחרת תבער גם שכם. אבל מבחינת החברים מעלמה, הלילה שלפני מסתיים בתקווה. כשהם שוכבים מיטה ליד מיטה בחדר המ"מים, מנמנמים לפני שייכנעו לתרדמה, משחרר דדוש: "אני מתארס עם הודיה". אלה המילים האחרונות שאופיר סופר יישמע ממנו.
"מפה והלאה אל תדלג על פרט", אני מבקש מסופר. הוא שולף עט ופורש נייר. הדף שבינינו לא רק מחליף את ארגז החול הצבאי. הוא גם קו הפרדה. חוצץ בין סופר לעברו. מרחיק ממנו מציאות מודחקת ומדרדר אותה למעמד של תרגיל טקטי. "הנה קבר יוסף", הוא משרטט, "מובלעת שבשליטת הרשות הפלסטינית, וכאן הר עיבל וזה הר ברכה".
26.9.1996. יומו של סג"ם סופר מתחיל עם עלות השחר. עם הסמ"פ הוא חולף על פני כמה נקודות ופותח ציר. הם עולים לש"ג ביישוב ברכה וממתינים. האירוע מבחינתם מתחיל כשהמג"ד מבין שלמג"בניקים הלכודים בקבר יש כמה פצועים מירי של שוטרים פלסטינים. סופר מקבל פקודת כוננות כניסה לקבר יוסף, ומצבו בדקות האלה כזה: לרשותו שני נגמ"שים שאינם מזוודים, הכוח שלו בנוי על חיילים שליקט פה ושם, הוראות הפתיחה באש אינן חדות, ואין איש שיאמר לו אם המשימה היא חילוץ פצועים או גם לחימה ממש. והרשת רותחת והכל מברברים, חוסמים כל ניסיון לדלות מהקלחת פקודה אחת מובנת.
הם נכנסים לשכם עם מדפי נגמ"ש פתוחים. הוא משיב אש ומצטווה לשמור על צומת פתוח לשעת התקפלות מהקבר. סביבו אבנים, בקבוקי תבערה וירי. המג"ד והרופא בנגמ"ש שלפניו נכנסים לקבר לטפל בפצועים. "ואני הייתה לי דילמה אם להישאר בנגמ"ש או לצאת ממנו. אם אתה נשאר, הוא עלול להפוך למלכודת אש; אם אתה יוצא, אתה נקלע למתחם בית ספר קשה להשתלטות".
הוא שוב מנסה לתת הוראות לנגמ"ש השני שבפיקודו ומאחוריו, אבל הקשר חסום והוא נאלץ לדלג אליו. "וכל דילוג הוא סיכון גדול מאוד, ואתה חושב שהוא עלול להיות הדילוג האחרון". עכשיו מארגן המח"ט כוח חילוץ אחרון עם ארבעה נגמ"שים. מיקי דדוש מוריד מאחד מהם חייל ועולה במקומו.
לאחר דקות של שקט יחסי, סמל אמנון חוטף כדור במפשעה וסופר מבין שהמצב מחמיר. "בהתחלה נזרקת אבן, אחריה בקת"ב (בקבוק תבערה - מ"ח), ואני קופץ לנגמ"ש, סוגר מדפים וכל הזמן מלא אש, אש מטורפת, צרורות שנשמעים כמו לחיצות על מקלדת, צ'וק, צ'וק, צ'וק".
כעת יוצא כוח הנגמ"שים שנכנס לפניכן לחלץ פצועים מהקבר. הנגמ"ש השני של סופר מצטרף אליו בטעות. "ואני מרים פריסקופ ורואה שאני לבד בצומת. לצאת או לא לצאת? ומה קורה בקבר? ומה קורה בחוץ?". הוא מחליט להמתין לפקודת התקפלות מפורשת. פוקד לסגור את מדף תא הלוחמים, "כי אם יישאר פתוח, כולם ימותו". מתא המפקד הוא משרבב כל פעם את ראשו, מרסס במאג, "מחזיק, מחזיק, מחזיק, עד שאני חוטף פציעה קלה ביד".
היד הפצועה מתכתבת עם המוח ששולח איתות זיכרון: הוא זוכר שהמג"ד שלו ב־202, חגי מרדכי, נפצע וסירב לקבל צל"ש, כי מפקד פצוע חייב להמשיך להילחם. "ואני ממשיך לנהל אש". אל הנגמ"ש שלו נזרק בקת"ב, הלהבות מתחילות ללחך, והם נצמדים לדופן. וקשה לו להחליט אם להישאר בצומת או להסתלק. איתות זיכרון מבה"ד 1: דיון ערכי עם המ"פ על מוצב המזח במלחמת כיפור (אנשיו החליטו להיכנע רק לאחר שבוע של מלחמת גבורה מול המצרים המכתרים - מ"ח), "ולא הייתי מוכן לצאת ולהיות זה שיעצור את המורשת המפוארת של צה"ל".
20 דקות אחרי הפציעה ביד הוא נפצע בעין. כדור פוגע בגשר הכוונות, הרסיסים עפים לפנים ואחד חודר לעין שמאל. "הרגשתי מכה חזקה בעין, התמלאתי דם". הוא שואל את אחד החבר'ה איך זה נראה ומקבל פנים מבוהלות. מכיוון שהרגיש בסדר הוא מדווח: "יכול להמשיך". בינתיים חייליו, סמ"ר איתמר סודאי ואורי בן־טוב, נפצעים פצעי מוות. הוא רוצה לחוש אליהם מיד אך איתות זיכרון מקורס מ"כים עוצר אותו: לאחר שרץ ישר לפצוע, המפקד עצר את התרגיל והסביר שלא פעל נכון: הצלף שפגע בפצוע עלול לפגוע גם במחלץ. אל אורי הוא מגיע לבסוף עם הנגמ"ש, איתמר במקום פינתי בלתי ניתן לתמרוני רכב. כשנכנסת שיירת המח"ט הוא מבין שהפלסטינים יתעסקו בה, רץ אל איתמר וגורר אותו פנימה.
תוך כדי חילוצם, 20 דקות אחרי הפציעה בעין, הוא חש דקירה ברגל אך לא טורח לעצור ולהביט. "אתה בהרבה אטרף, עובד כמו מכונה, אך מדווח דיווחים קרים כמו קרח".
בינתיים שיירת המח"ט סופגת שני הרוגים בכניסה: בני ביטון וארז שרעבי. כמו דדוש, גם שרעבי לא היה אמור להיות שם. באותו בוקר החזיר את נשקו ועלה על מדי א' לקראת יציאה לקורס קצינים. שיירת המח"ט יוצאת עם מדפים פתוחים. אותו צלף שקטל את ביטון ושרעבי בכניסה, קוטל ביציאה את סרן ניר ברזסקי ואת סגן מיכאל דדוש. כשהשיירה עוברת לידו, מקבל סופר את הפקודה להתקפל. הוא יוצא במדפים סגורים. רק בנקודת הכינוס הוא מבקש מהחובש לבדוק את פשר אותה דקירה ברגל. מתברר שכדור פגע בו. הוא מפונה במסוק לרמב"ם, עובר שלושה ניתוחים. עוד פעם ינותח כעבור שנה.
ימים היה עדיין בתוך סערת קבר יוסף. אדיש לסובב אותו. רק כששב הביתה התחיל להבין. לחוש בטפטופי דכדוך. הוא נפגש עם עובד קהילתי במושב, דיבר והדמעות זלגו. זה קרה לו גם כשביקר אצל הוריו של מיקי דדוש. הוא התרחק מאנשים. נמנע אפילו משני החברים הנותרים ברביעייה.
ולמרות האפלוליות המתעבה בו, לא חלם לעזוב את הצבא. נלחם כדי להישאר, להוכיח שהוא בסדר, שהתגבר על הצלקות. אבל לפני שעמד לשוב למדים הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה מצה"ל: "שולחים לך את כל טופסי השחרור". זה דינו של מי שנפצע בסדיר פציעה כמו שלו, אך הוא מרים טלפון לחוץ למח"ט 500 יחיאל גוזל: "חייב לפגוש אותך היום". כשעין שמאל לא מבצעית הוא מתיישב לראשונה מאז שנפצע מאחורי ההגה ונותן גז. גוזל שומע אותו עד הסוף, "וכששאל מה העין הדומיננטית שלי הבנתי שאני בפנים".
הוא מצא בחרוב מסגרת מפורקת. המ"פ שלו נהרג חודשיים אחרי קבר יוסף, ומפלוגתו לא נותר זכר. נסחף בגעגועיו לצנחנים חזר ל־202 וקיבל מחלקה. וגם חיבוק נלהב: הנה מישהו עם ניסיון קרבי מוכח, לוחם שראה מחבלים בעיניים וגם הוריד אותם. הוא יוצא ללבנון, יושב על הגדר, פותח צירים, יוצא למארבים, לומד ללכת בחושך כשעין אחת כמעט לא רואה כלום בלילה. "אתה הולך ואתה נופל ואתה קם ונופל שוב אבל אתה חוזר לכושר, ואתה חש סיפוק אדיר, 'הנה חזרת לפקד', ואתה מתמודד ואתה עושה דברים שלא עשית. ובו בזמן, בפנים, יש חרדה".
ב־12 בדצמבר 2003, ללא תיאום עם צה"ל, מגיעים 17 חסידי ברסלב לקבר יוסף. בשובם מהתפילה נפתחת עליהם אש ושניים מהם נפצעים קשה. סמג"ד 202 אופיר סופר מוזנק לחלץ את הפצועים. שוב חילוץ. שוב קבר יוסף. ברור שתמונות 1996 חזרו אליו, אבל כרגע הוא רק מוכן לומר: "השיבה לגזרה הזאת לא הייתה לי פשוטה בכלל". כשסיים לנהל את האירוע, התקשר אליו יוסי אדירי, שהיה מח"ט שומרון בפרוץ האינתיפאדה השנייה. "חשבתי כל הלילה איך אתה מתפקד שם", אמר לו. והמח"ט שלו הראל כנפו העיר לו שהקפיץ מלא כוחות, "אבל לא יכולתי לומר לך כלום כי זה אתה". אופיר סופר מבין שעליו לטפל בעצמו. הוא הלך אל היחידה לתגובות קרב, שיתף את המג"ד, והמג"ד שיתף את המח"ט. "ואני לומד לקרוא לילד בשמו".
ועדינה שלו, הוא מבטיח לי, היא האישה הכי רגועה בעולם. עובדת סוציאלית שיודעת היטב עם איזו מציאות התחתנה. היא דואגת להתאים את ההתנהגות שלה ושל המשפחה למצב. אבל המערבולת שסחפה את עדינה מטלטלת גם בתים אחרים עם נשים מיומנות פחות. ולעתים התקרה מתרוממת, ולעתים דממת קבר נוחתת על הבית ושגרת חיים מוגנת מתנפצת על דילמה תהומית אחת: איך חיים עם אהוב שהיה לפצצה מתקתקת? איך אפשר לפייס אב יקר שזעם ורידי מחלחל בו? השבב ההרסני הושתל בין צרור לרימון, בין גבעת התחמושת לחווה הסינית ואיפה לא. ולא קוד סודי מפעיל אותו אלא קולם החף של החיים.
"היו שנים שלא יכולתי לשמוע בכי של תינוק", אמר לי אופיר סופר. "עוררות־יתר", בלשון הפסיכולוגים. "דלת נטרקת, רעש קטן", הוא מקיש בעטו על השולחן, "שולחים אותי למקומות אחרים".
בטיפול הפסיכולוגי, בעזרת אשתו שעודדה אותו לשקיפות, למד לזהות את סף הרגישות שלו, לדעת מה מתניע אותו, מה מרגיז אותו, להבין מתי עליו להתכנס אל עצמו. "כי לפעמים אתה מדבר דברים שפחות רלוונטיים לסביבה, כי אתה חי בסרט של עצמך".
הוא מתנהל מולי בכנות מבוקרת. איני מצפה שיספר הכל, כי פוליטיקאי דואג להבריש את חליפתו. פה ממתן, שם משמיט, זורק שגם כך אמר יותר משהתכוון. אבל בלי לרדת לרזולוציות הוא מודה ששנותיו הראשונות בטיפול הפסיכולוגי היו קשות ביותר. הוא נאלץ לפרק את סוגיית חייו, לעבור ניתוח ארוך ומהמורתי. ועל שולחן הניתוחים הגיע לידי החלטה שהוא משתחרר מצה"ל.
כשהבודקה של הש"ג מאחוריו, הבין שעליו ללמוד במה הוא טוב ובמה לא. פצוע לומד לרוץ מרתון על רגל אחת. פוסט־טראומטי לומד לתפקד, לדעת מה הפערים שלו, לדעת אילו אנשים הוא רוצה סביבו בעבודה. והוא - אופיר סופר - חשוב לו שרק אנשים מסודרים יהיו בטווח המגע שלו. זאת אחת השאלות שהוא מעלה בראיונות קבלה. זה עוזר לו. משלים את ניהולו ואת התנהלותו.
באחת ההחלטות הראשונות שלו קבע שהוועדה תטפל רק בלוחמים ולא בנפגעי תאונות, למשל. "החוב המוסרי שלנו אליהם הרבה יותר גדול". הזכרתי שוועדות מהסוג הזה היו כבר לפניו. אחת בראשות השופט אורי גורן, האחרת בהובלת הח"כ לשעבר ישראל חסון. הועלו רעיונות טובים, אך כלום לא זז. "מה אתה יכול לעשות?", שאלתי. ח"כ סופר השיב שהוא מנסה לשמור על גז קבוע, על מתח יציב ולא מרפה. פעם בשבועיים הוא דואג שהנושא יהיה על סדר היום. ייתכן שזה כואב לאגף השיקום במשרד הביטחון, אבל הוא מאמין שבסופו של דבר כולם אנשים טובים. השר לעניינים אזרחיים במשרד הביטחון, מיכאל ביטון, רתום לעניין. את הקשר עם המנכ"ל אמיר אשל הוא מגדיר "איכותי", וארגון נכי צה"ל בהנהגתו של עידן קלימן הוא חוד החנית במאבק.
לפני חודשיים פרסם האלוף (במיל') אייל בן ראובן דוח קטלני על תפקוד אגף השיקום שאמור לסייע לנכי צה"ל. הוא דיבר על משבר אמון עמוק, על היעדר שקיפות כלפי הנכים וקבע כי תהליך ההכרה בחיילים נפגעי פוסט־טראומה לקוי מיסודו. ח"כ סופר שיבח את עבודת הוועדה ובמיוחד את העומד בראשה. עתה, כששירותו של ראש האגף חזי משיטה עומדת להסתיים, היה רוצה לראות את בן ראובן במקומו.
לאבחנה הזאת מסכים גם דני קלע, פסיכולוג קליני שהתמחה במצבי לחץ. "היום לוחם צריך להוכיח שמכיתה ג' היה בסדר ויום אחד נפלה הפגזה על ראשו והוא נכנס לטראומה". קלע, חברי לפלוגה, נע בין אמפתיה עמוקה למטופליו לעמדה מקצועית מתבוננת. מסביר ששוכחים שלאנשים האלה נקבע בגיוס פרופיל 97, שהיו מעולים דיים להילחם למען המדינה, ומרגע שנלכדו בהלם קרב בודקים להם בציציות: אולי המשבר ארב עוד טרם גיוס? אולי לקו בדיכאון סמוי? אולי הייתה כאן סכיזופרניה מילדות? "אלף לילה ולילה סיפורים והכל נשען על תפיסה חשדנית שמספר המשתמטים, המתחזים, הארטיסטים - גדול כל כך שחייבים לעשות ניפוי קפדני".
בהצעת חוק שהגיש עם ח"כ עוזי דיין קובע אופיר סופר: "נטל הוכחת פגיעתם הנפשית מוטל על כתפיהם שנחלשו בעקבות הקרבות". השנים הראשונות - כשהם הולכים לאיבוד בין תצהירים לתעודות - קריטיות לטיפול. ככל שחולפים הימים מהיום שהבינו שנפצעה נשמתם מצטמצמת היכולת לשקמם. לפיכך מוצע, לשון הצעת החוק, שההכרה וקביעת דרגת הנכות לצמיתות ייעשו תוך שנה מהמועד שבו הוגשה התביעה. "ולוחם לא צריך כלל לתבוע, אנחנו צריכים להגיע אליו".
מודל מנדלוביץ' הוא ניסיון להגיע אל הלוחמים. לאחר צוק איתן הבין ד"ר שלמה מנדלוביץ' ממרכז שלוותה שיש לטפל כבר בשטח בלוחמים שנפגעו. על פי "שומר איתן" שהציע, בתוך ארבעה ימים ייעשו ארבע פעולות על קבוצות של שישה חיילים בכל פעם. 96 שעות מתום הסדנה תתקבל תשובה אם הבחור פוסט־טראומטי, לא פוסט־טראומטי או פוסט־טראומטי התפתחותי.
במוקד פעולות השיקום צריכה לדעתו להיות המשפחה. היא הראשונה לסייע והראשונה להיפגע. למשל, הורים שכבר אינם מסוגלים לחיות עם החייל הפגוע. איני יכול שלא להיזכר בגיא, איש מג"ב שהיה בזירות מגה־פיגועים כצומת בית ליד וקו 18 בירושלים. "אמא שלי לא מדברת איתי, אמא שלי מפחדת ממני פחד מוות", אמר לי כשנפגשנו לפני כשלוש שנים, "שומע מה אני אומר לך? אמא שלי פוחדת ממני, כי היא יודעת שהרסו לה את הילד, שהפכו אותו למשוגע".
ח"כ סופר מדגיש כי הפוסט־טראומה פוגעת גם באישה ובילדים. לא מזמן פגש נפגע נפש בן 80 ממלחמת יום הכיפורים. "הוא סיפר לי שהחמיץ לתמיד את הקשר עם ילדיו, וזה כאב מאוד לשמוע".
מילואימניק אחר, רואה חשבון במקצועו, התקשה לחזור למשרדו לאחר צוק איתן. לדעת אופיר סופר יש לתמרץ את המעסיק להחזיר נפגעי הלם קרב לעבודה. ייתכן שיש לחקות את הדגם הגרמני לטיפול בקורונה. להעסיק במשרה חלקית לוחמים שאינם מסוגלים לעבוד במשרה מלאה. "העיקר שייכנסו למעגל העבודה". לצד זה יש להעמיק, לדעתו, את הטיפול הקליני, לבדוק מה החסמים שמונעים להתקדם בעבודה. הוא עצמו סירב בזמנו להיות מזכ"ל האיחוד הלאומי (לאחר כמה שנים לקח על עצמו את התפקיד), "ותחשוב מה זה בשביל פוליטיקאי שצריך להתקדם ובדרך קצת להזיז אחרים".
התרעות פיקוד העורף