המודיעין שהביא לכיבוש באר שבע: לפני 73 שנים, ב-21 באוקטובר 1948, נכבשה העיר באר שבע על-ידי כוחות צה"ל מידי הצבא המצרי במבצע "משה". הייתה זו פעולת השיא האחרונה במסגרת "מבצע יואב", שנועד לפרוץ דרך אל הנגב, שהיה אז מנותק ובשליטת הצבא המצרי. המבצע, שגרם לנסיגתם של המצרים, הוגדר כמוצלח, למרות שהעיבו עליו שני אירועים עגומים: השלכת רימונים למכלאת השבויים ומעשי ביזה.

לכיבוש באר שבע הייתה חשיבות רבה, ולהצלחת המבצע היו השלכות רבות ומשמעותיות על המשך המערכה, שכן, בעיר שכנה מפקדה של הצבא המצרי. רשימה זו לא תביא את כל סיפור הלחימה, אך תתמקד בהיבט המודיעיני.

תל אביב במלחמת העצמאות   (צילום: פרנק שרשל,לע''מ)תל אביב במלחמת העצמאות (צילום: פרנק שרשל,לע''מ)

שבירת הצופן המצרי

ההחלטה על כיבוש באר שבע התקבלה על-ידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, רק יומיים לפני הביצוע ולאחר פגישה עם דוד בן גוריון. היה עליו להכריע בין כיבוש עזה לכיבוש באר שבע. ברקע היו החשש מהחלטה מיידית של מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש שתעצור מהלך לחימה ממושך, וכן הכישלון הצורב של ההתקפה על עיראק אל מנשיה. למרות שבעזה היה כוח מצרי גדול יותר, ובשל המלצת מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, החליט אלון על כיבוש באר שבע. 

המשימה הוטלה על חטיבת הנגב, שתוגברה בכוחות מחטיבה 8 של חיל השריון. לכוחות היו יומיים בלבד להיערך לפעולה, בזמן שבבאר שבע שלט כוח מצרי בהיקף של גדוד, והעיר הייתה מוקפת בגדרות, עמדות מבוצרות, תעלות ומיקוש נגד טנקים.

ההישג יוצא הדופן שתרם רבות להצלחת המבצע שמור לקומץ אנשי יחידת ההאזנה (אז ש"מ 2, והיום: 8200). אנשי היחידה היו שותפים למאמץ ל"שבירת" הצופן, ששימש להצפנת המברקים המצריים. שבירת הצופן ערב המבצע איפשר "לקרוא" את המברקים המצריים, כולל מברק חשוב במיוחד שבו ניתן ביטוי לכוונה המצרית לסגת מהעיר. תוכן המברק הועבר בבהילות על-ידי מפקד היחידה, מרדכי אלמוג, אל ראש הממשלה תוך כדי ישיבה שעסקה בנושא.

מבצע יואב, כיבוש באר שבע (צילום: לע''מ)מבצע יואב, כיבוש באר שבע (צילום: לע''מ)

פריצה דרך הביצורים

הישג מודיעיני נוסף במבצע היה איתור של פרצה בסיור אווירי של הרגע האחרון הודות לתושייה של קצין המצבעים של גדוד 9 (גדוד הפשיטה הממוכן) בחטיבת הנגב, שמחה שילוני, שנטל על עצמו אחריות של קצין מודיעין, ויזם סיור אווירי שאף לא אחד מהמפקדים דרש.

שילוני נכח בקבוצת הפקודות בראשות יגאל אלון ומפקד חטיבת הנגב. הוא העיד שהתריע מפני כישלון אפשרי, בעיקר כי לא התבצע איסוף מודיעין מספק למבצע. יגאל אלון לא קיבל את המלצתו לעכב את הפעולה. מאחר שהיו 12 שעות עד לפעולה, החליט לצאת לסיור אווירי כדי להשלים המידע החסר. הוא יצא לשדה התעופה בדורות, ועלה על מטוס פייפר לטיסה מעל באר שבע.

"ירו עלינו באש רובים", סיפר שילוני בראיון שהעניק בשנת 1986 לעזרא גרינבוים לטובת שימור מורשת יגאל אלון. "ראינו את עמדות התותחים, וגם ראינו שהמתחם מבוצר יפה. לכיוון צפון – תעלה אנטי טנקית, ובנוסף אליה גדר תיל שהקיפה את כל האזור שניתן לפרוץ דרכו. לכיוון מזרח חומה צפופה של מבני העיר", סיפר על סקירת האזור ממבט אווירי.

"אז הבחנתי שמצפון מזרח לעיר, מעבר לביצורים, נמצאת שכונה קטנה של כעשרה מבנים, שהיו מחוץ למערכת הביצורים", שיחזר שילוני. "ראיתי שישנו מסלול של רכב שמקשר את העיר עם השכונה, והוא יורד לתעלת הנ"ט, עובר אותה וגם עובר את הגדר, שהייתה פרוצה באותו מקום". המסקנה אליה הגיע שילוני בלי להסס – ניתן לפרוץ דרך הביצורים פנימה. אלא שבשל הערפל ובעיות נוספות הנחיתה התעכבה: "אנחנו רוצים לנחות בשדה דורות, ואין שדה ואין כלום, ערפל כבד בצבע חלב סמיך כיסה את כל השטח", סיפר עוד שילוני בעדותו. "ואז פנה המטוס לקיבוץ שובל [...] אני מרגיש שיש בידי אינפורמציה חיונית, ואני מוכרח לרדת. הטייס ניסה לנחות באזור שובל, ירד איזה פעמיים, שלוש ולא מצא מקום נחיתה". בשלב זה כתב שילוני פתקה, והשליך לקרקע "כדי שאם לא אגיע האינפורמציה הזאת תעבור". בינתיים, הדלק במטוס הלך ואזל. כשהחשש גבר, החלו להופיע לפתע בקיעים בערפל. הטייס ניסה שוב, והפעם הצליח לנחות. שילוני מיהר בג'יפ למפקדה: "הצגתי את האפשרות הזאת, וגדוד 9 באמת פרץ בדרך הזו".

במבצע נטלו חלק: גדוד 9 בפיקוד ישראל כרמי, שכלל גם את יחידת "הקומנדו הצרפתי" – יחידה יוצאת דופן בפיקוד טדי איתן, שמילאה תפקיד מרכזי מאד במבצע, ו-2 פלוגות חיל רגלים מגדוד 7, עליה פיקדו אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, וסולל כהן. גדוד 7, בפיקודו של עוזי נרקיס, תוגבר בשתי פלוגות מחטיבה 8, ובסוללת מרגמות 81 מילימטר. למבצע קדמו גם הפצצות "מכינות" של חיל האוויר. 

קשרית של הפלמ''ח במלחמת השחרור (צילום: אתר תמונות הפלמ''ח)קשרית של הפלמ''ח במלחמת השחרור (צילום: אתר תמונות הפלמ''ח)

"הגענו עד לב העיר"

התכנון המקורי היה לכבוש את העיר במתקפת לילה. בשל האיחור הרב בהגעת כוחות מנקודת ההתכנסות לנקודות ההערכות בסמוך לעיר, נדחתה שעת הש' לשעה 04:00 לפנות בוקר, והחלה הפגזת ריכוך ארטילרית. רוב הלחימה התנהלה באור יום.

לאחר שלב הפריצה בנקודה שאותרה על ידי שילוני, לצד אבטחת הפתח על ידי כוחותינו, פרצו החיילים והתקדמו, תוך קרבות קשים, אל מרכז העיר. גדוד 9 פעל בגזרה המזרחית והצפון-מזרחית. "ממערב לנו פעל ברן עם היחידה שלו, יחידה מגדוד 7 פעלה באזור תחנת הרכבת מכיוון צפון וקצת מערב. היחידה שלנו פרצה דרך השכונה הקטנה הזאת באותו מסלול בזחל"מים. הזחל"מים עברו את התעלה ופרצו פנימה, ישר לאזור בית הקברות המוסלמי. היו שם תעלות עמוקות והייתה לחימה בתעלות [...] הגענו מהר מאוד עד לב העיר, מול המשטרה", תיאר שילוני את הלחימה.

סמוך ל-07:00 בבוקר השתלטו הכוחות על מועדון הקצינים הדו-קומתי בכיכר העיר, מול בניין המשטרה. לאחר שטיהרו את המבנה המשיכו למסגד הגדול וחיסלו את החיילים המצרים שצלפו מתוך המגדל, והניפו עליו, לבסוף, את דגל ישראל.

לוחמי פלמ''ח  במלחמת העצמאות (צילום: ארכיון הפלמ''ח)לוחמי פלמ''ח במלחמת העצמאות (צילום: ארכיון הפלמ''ח)

כחמש וחצי שעות מתחילת הלחימה, יצא המפקד המצרי מבניין המשטרה בידיים מורמות עם כ-70 חיילים מצרים, חלקם פצועים. הכניעה הגיעה זמן קצר לאחר השתלטות הכוח של אברהם אדן על תחנת הרכבת, ולאחר שלמרכז העיר הגיע מפקד גדוד 9, ישראל כרמי, עם תותח נ"ט. חמישה פגזים נורו לבניין, ולאחריה הועברה הצעת הכניעה.

שישה לוחמים נהרגו במבצע, ו-21 נפצעו. ארבעה מבין ההרוגים ו-14 מהפצועים היו של כוחות "הקומנדו הצרפתי". המצרים ספגו אף הם אבדות קשות, ובצידם נספרו עשרות הרוגים ו-150 שבויים נלקחו.