אשל ארמוני
בן: 62
יו"ר דירקטוריון נמל חיפה

מי אני: איש של אמת, אוהב כנות, ואם אני עושה משהו - זה עד הסוף, בנתיב המרכזי, תגיד או תשתוק. אני יצירתי, עם יכולת לחשוב אחרת, פטריוטי וחרוץ.

שורשים: סבתא שלי, משפחת ענתבי, שממנה באה אמא, הגיעה מחלב בסוריה. סבא רבא, דור חמישי בארץ, היה יו"ר ועד היהודים הספרדים בא"י, מורה והמחנך של יגאל אלון. בזיכרונותיו כתב שהיה "פרענק" ולכן האיכרים בגליל לא רצו להשכיר לו חדר. רק אחרי שהוכיח שהוא איש חינוך, הוא התקבל בקהל והפך למנהל בית ספר המזרחי בצפת.

סבא, יוסף קימל, שהגיע מאוקראינה בשנות ה־30, היה פועל אצל משפחת ענתבי, כך הכיר את סבתא, גאולה ענתבי. הם התחתנו, עברו לאבן יהודה, התפרנסו מחקלאות וילדו שישה ילדים. את הסדר השנה עשינו כל בני הדודים, 100 איש, באבן יהודה, חוויה מרגשת. הצד של אבא הגיע מאזור הונגריה־צ'כיה לפני המלחמה. לסבא הייתה חנות לתיקון אופניים וסבתא הייתה תופרת.

ההורים נפגשו במסיבה. היא הגיעה מהשרון, הוא מפתח תקווה, וחברים הכירו ביניהם. ההורים של אבא נסעו לקרובי משפחה עשירים בארה"ב, התבססו בניו יורק והוא בא אליהם ולמד שם ארכיטקטורה. תוך כדי לימודים גויס לצבא האמריקאי כמורה לעברית. אמא הצטרפה אליו ולימדה בסנדיי סקול ואני נולדתי בבסיס צבאי בצפון קרוליינה. כשהשתחרר השלים את הלימודים, הפך לאדריכל ואחרי מלחמת ששת הימים הם חזרו לישראל.

הילדות שלי: הייתי אמריקאי לגמרי, לא דיברתי עברית וגדלתי בשכונה בברונקס, בתקופה שעוד היו שם יהודים. לפני כמה שנים נסעתי לבקר שם, כדי לראות את השכונה, ונהג המונית לא הסכים לרדת מהאוטו. אני זוכר את חנות המכולת, את משחקי הפוטבול במגרש, את השלכת ואת האהבה הראשונה שלי, שהייתה גבוהה ממני, וכשהבאתי ארנק לוולנטיין היא הודתה לי בקרירות.

ישראל: הגעתי לבית של סבא באבן יהודה כשהייתי בן 8. לא ידעתי עברית אבל הייתי מאוד חרוץ, למדתי קשה ותוך זמן קצר כבר שלטתי בשפה. בסופו של דבר העברית השתלטה, אבל האנגלית שירתה אותי הרבה שנים כשהייתי במוסד.

כשאבא עבר לעבוד במשרד השיכון עברנו איתו לבאר שבע. למדתי בבית הספר קורצ'ק, היה לי קול דק, שרתי במקהלה, וכשהגענו לכנס מקהלות, שאליו אמא הגיעה כדי לצפות בי, המורה למוזיקה אמרה לי "תעשה עם השפתיים", ואני לא הסכמתי לעלות לבמה כי אין אצלי
ב"כאילו". אחרי שנתיים חזרנו לאבן יהודה.

למדתי באורט נתניה במסלול המצטיינים של מגמת אלקטרוניקה, שיא הטכנולוגיה אז. בסוף י' עשינו מעשה קונדס והחליטו להעיף את כולנו מבית הספר. כיוון שאבא היה אדריכל העיר נתניה הסכימו להשאיר אותי, אבל אמרתי שבבית ספר שמפלה תלמידים אני לא נשאר. כל החברים חזרו ואני חיפשתי בית ספר אחר, ובגלל סעיף ההתנהגות רק הדסים הסכימו לקבל אותי לכיתה הריאלית. גם שם אחרי שנתיים זרקו את כולנו והחזירו אחד־אחד, וסיימתי תיכון באקסטרני. הייתי מרכז שבט בצופים, בחוג נוער בבית ספר שדה בסנטה קתרינה ולא היה לי מושג מה אני רוצה להיות.

מוסד: אחרי שירות של ארבע וחצי שנים בשייטת 13 כלוחם וקצין טיילתי בעולם והתחלתי ללמוד היסטוריה וכלכלה. ב־1987 הצטרפתי למוסד. יצאתי לקורס צוערים, עברתי למסלול לוחמים, ובין היתר עסקתי בהעלאת יהודי אתיופיה. הייתי קצין איסוף, ראש שלוחה, ומוניתי לראש אגף מהר יחסית. אחרי 23 שנים החלטתי להמשיך הלאה ולהתחיל בקריירה שנייה.

משפחה: התחתנתי עם נורית, שממנה יש לי את תום ויונתן, ומהנישואים עם קרן יש לי את בן, איתי ושירה. עכשיו אני בזוגיות צפופה עם אורית, שהיא זמרת אופרה, ואני גר בתל אביב.

כפר סבא: התחום המוניציפלי עניין אותי, וכשחבר אמר לי שמחפשים מנכ"ל בעיריית כפר סבא שוחחתי עם ראש העירייה ונכנסתי לתפקיד הכי

מדהים שיש: הוליסטי, בעל השפעה ישירה על איכות החיים של התושבים, התנסות בניהול הרבה אנשים. הייתי שם חמש שנים.

"כולנו": בסוף הכהונה נפגשתי עם כחלון, הייתה כימיה עם גלנט, ואני עם האנשים שסביבי הצטרפנו ל"כולנו", שהייתה הצלחת הבחירות. לא הייתי ברשימה כי חשבתי על תפקיד ביצועי, בדיעבד אולי עשיתי טעות, ומוניתי למנכ"ל משרד השיכון. הדיור היה האג'נדה המרכזית, עשינו הרבה הסכמי גג, שיווקים - שרק השנה הגיעו לרמה של אז - ומחיר למשתכן, הכל בגיבוי האוצר.

מחיר למשתכן: התוכנית רצתה להשיג עוד שיווקים ולפגוש את הביקוש הגואה בהיצע של דירות, לא רק במרכז הארץ, ולתת מענה למי שאין לו דירה בכלל. העניין הוא שלא חשוב איך תקרא לתוכנית, אתה חייב להוציא כמות גדולה של דירות לשוק, ולצדן לדאוג לתשתיות מלוות בתוך הרשות המקומית, תחבורה, מכונים לטיהור שפכים, בתי ספר ומקומות תעסוקה. לצערי עד היום אין מספיק סנכרון בין הבנייה לתשתיות.
עליית מחירי הדיור: נובעת מהיעדר שיווק של דירות. צריך עבודה ממוקדת של הממשלה ורשויות, יש כסף, וצריך להפנות אותו להתחדשות עירונית. הממשלה חייבת להכניס את היד לכיס ולעזור בתחומי התשתיות והכבישים, ובקיצור תהליכים ובירוקרטיה.

משה כחלון: במידה מסוימת עשו לו עוול. קשה להיות פוליטיקאי כשאתה לא מביא את הסחורה, וקשה כשאתה, כמוהו, מביא אותה. כחלון בא ממקום טוב, עם תחושה נכונה של מה הוא רוצה לעשות. הוא הביא הסתכלות חברתית שהביטה על הפריפריה והשכבות החלשות. האם הוא פגוע? אני לא יודע. הוא מאוד מצליח בעולם העסקי.

נמל חיפה: אחרי שנתיים במשרד השיכון כחלון שאל אותי אם מעניין אותי להיות יו"ר נמל חיפה. התקבלתי לנבחרת הדירקטורים, התמודדתי על התפקיד ומוניתי. הדבר הראשון שבו טיפלתי היה ההחלטה מ־2009 על ההפרטה, והתחלתי בתהליך. לא ידעתי עד כמה הוא יהיה מורכב ומסובך.

הפרטה: הייתי תחת ארבעה שרי תחבורה ושלושה שרי אוצר, והצלחנו לסיים את ההפרטה. ב־12 במאי אמורות חמש חברות להניח את הצעות הרכישה שלהן, שמהן ייבחר הזוכה. הרפורמה כללה הכנה של החברה לתחרות, הסכמים לפרישה מוקדמת, התייעלות ומיליארד שקל בקופה שמיועדים לתשתיות.

ב־9 במאי נחתום על הסכם "חזית הים", שטח של 300 דונם באזור המערבי של הנמל. ההאנגרים נשארו, האוניות עזבו והמקום ננטש. ב־2019 כחלון, שהוא גם תושב חיפה, אמר שהמקום יפה ואפשר ליצור קשר בין העיר לנמל, לאפשר

"לא צריכה להיות המתנה בנמלים, אבל לא היא שמייקרת את המחירים"

אשל ארמוני, יו"ר נמל חיפה, מנהל את צוואר הבקבוק בכניסה של סחורות לישראל. בשיחה אישית הוא מספר על הילדות בברונקס, השירות כקצין בשייטת ובמוסד והחבירה לכחלון