כשהוא בפסגת 88 שנותיו, גייזי תוקע אקדח בחגורתו. חיים חובקי גלובוס בשליחות המוסד מקשים עליו להשיל הרגלים ישנים. לא שאליעזר צפריר לא ניסה. אבל במהומות שומר החומות הדהדה באוזניו שורת המרסייז, “לנשק אזרחים". הראשים הביטחוניים קראו למחזיקי נשק לשאת אותו, גייזי החזיר למותניו את ה־pistola bereta. “ה־p.b שלי", הוא מכנה בחיבה את הכלי הנאמן. הוא מצביע על המקבץ הצפוף שתלוי בחדר עבודתו ומצהיר: “אני קלע טוב". לצדו נוכחות מסיבית של לבנון. במיוחד תמונות של אנטואן לאחד, מפקד צד"ל (צבא דרום לבנון).
אנטואן וגייזי. האחרון נולד בטבריה, דור שלישי. כורדיסטן מצד אבא, מרוקו וספרד מצד אמא. ראש שלוחת המוסד בלבנון בשנים 83'־84'. הראשון נולד בכפר קטן בהרי השוף, בנו של בעל מפעל להכנת פקעות מתולעי משי. במלחמה המתמשכת נגדעו עצי התות ואיתם פרנסת משפחה וכבודו של אב. המפגש בין גייזי לאנטואן מדגים עד כמה לבנון הייתה מוטמעת בגורל ישראל בתחילת קיומה. כבר בראשית שנות ה־50 התחככו זה בזה בלי שידעו זה על זה. לאחר שנכנס צה"ל ללבנון עלו קשריהם אל פני השטח. עם הנסיגה היו לחיבור סיאמי.
בלב חם וביד רגישה רקם גייזי את אנטואן אל תוך החיים הישראליים. סידר לו כל מה שצריך. תור לספר בתל אביב, ביקור בקופת חולים או פגישה במשרד הביטחון. “הייתי האחות הרחמנייה שלו", חזר ואמר לי. מעבר ללאחד, לצפריר יש סיפור משפחתי עם לבנון. אחיו מוטי היה מושל גזרה באזור צור וניצל ממש לפני הפיגוע בבניין הממשל, שהשאיר 91 הרוגים, 34 מהם שוטרים של משמר הגבול. בנו רז, מ"פ שריון, נחלץ בנס מפיגוע תופת ליד שער פטמה.
קירותיו של גייזי מעוטרים גם בתמונותיו מכורדיסטן. הנה הוא כאחד הפשמרגה (בכורדית: ההולכים בעקבות המוות). טורבאן, רובה, חגורת כדורים אלכסונית על החזה. לפני כן, כשיצא לשליחותו הראשונה, גילה את יעדו לאביו: “אני אומר לכולם שאני נוסע לגאנה אבל אהיה באתיופיה". האב חשד שהבן מבלף אותו. שאינו באתיופיה אלא במצרים.
במשך שנה התייסר אך לא הוציא הגה. הפעם, כשיצא לכורדיסטן, החליט לא לעשות את אביו שותף סוד כדי שלא ישוב להתייסר. האב, יוצא כורדיסטן, מת בעת שירותו שם בלי לדעת שבנו חזר למולדתו: “לא רק שהחמצתי את הלווייתו, אוכל אותי שלא נסכתי בו גאווה על שירותי למען הכורדים".
השירות בכורדיסטן סדק את משפחתו הגרעינית. כשאשתו שמעה שעליו לצאת לשם, פרצה בבכי. הסיכון ביעד היה ברור והם נאלצו להיפרד. הוא הלך להרים, היא והילדים מוקמו בקרב הקהילה היהודית בטהרן שלפני חומייני. פעם בשלושה חודשים היה נוחת לכמה ימים ושב אל החזית. לאחר עוד כמה שליחויות התמוטטו נישואיו. לפני 30 שנה התגרש ועתה הוא חי בגפו ברמת השרון.
הוא נראה כאיש הווקאנס מסן טרופה - שורטס ומוקסינים - אך מארח כבדואי. הנענע בקנקן התה שמזג לנו הייתה רעננה כסיפוריו. הרעיף עלינו משבי רוח טובה. “שים לב מה כתוב ליד דלת השירותים", קרא אחריי, ואני חייכתי מול סטיקר שמזהיר: “השימוש רק למבקרי הבית". ומה אמרו להדסה, בתו של בילינסון, כשהתעטשה? “אסותא, הדסה בילינסון". ומה הוא עונה כששואלים בן כמה הוא? “אין לי 80, יש לי 8 שנים יותר".
מאחורי הצחוק מצאתי איש חד שצלל אל מעמקי הזיכרון ועלה עם אלמוגים בשלל צבעי האוקיינוס. פרטים מכושפים, עובדות מוכמנות שלכאורה לא היה חיבור ביניהן אך לבסוף הסיעו אותי על מסילת מחשבה ששלביה יצוקים פלדה, על רצועת זמן שמתחילה מבראשית. הוא התחיל מלמטה, מגבול עזה. כשמונה לנספח שב"כ ביחידה 504 דרום הדיונות היו פרועות והגבולות הפקר. כמעט כל לילה הגיחו מהרצועה חוליות פדאיון (בערבית: “המוכנים למסור את נפשם") רצחניות שהטילו אימה בדרכים.
“כל נסיעה בג'יפ שלי הייתה בגדר סיכון", הוא נזכר. מהמטכ"ל ירדה פקודה לחסל את מוסטפה חפז, קולונל מצרי שבנה ושיגר את הפדאיון לדרכם. הוחלט שמלאך המוות של הקולונל יהיה סוכן בדואי כפול שכונה “דיתה". הוא זומן ל"שטינקריאדה", דירת המפגש עם המשתפים בב"ש, וכך הצטווה: “תעביר ספר באנגלית שיעזור לסוכן מספר 1 שלנו, קצין החקירות המצרי לוטפי עקאווי, לעשות אלחוט". עקאווי לא היה סוכן של השב"כ וגם ידיו טבלו בדם ישראלים. לדיתה לא נרמז כמובן שהוא יוצא למשימת חיסול והתאבדות.
אם יבצע את שליחותו כלשונה, יקבל עקאווי את המגיע לו. אבל כל הסיכויים שדיתה יחרוג, שילך להתגאות אצל מוסטפא חפז, הקצין המצרי הבכיר ברצועה, באוצר המודיעיני שהביא עמו. את ספר הנפץ הכין איש אמ"ן נתן רהב. בן דודו של רועי רוטברג, שנרצח חצי שנה קודם לכן בשדות נחל עוז בידי פדאיון. כשבידיו סל ירקות שבתחתיתו הספר הובילו צפריר והסוכן צדוק אופיר את דיתה אל הגבול.
לפני שחצה שאל דיתה: “איך תדעו שהספר הגיע ליעדו?". אופיר, מקציני האיסוף המהוללים של השב"כ והמוסד, השיב: “אל תחשוש, הרוח תעביר את המילה". “מהגבול ראינו את העשן ושמענו את הפיצוץ", נזכר גייזי צפריר. מעדויות עולה כי אף שהוזהר, חפז פתח את הספר ונפגע אנושות. לפני מותו עוד הספיק לומר: “יהודים, סידרתם אותי". דיתה איבד את מאור עיניו.
לאחר מות בעלה שלחה דריה, אלמנתו של חפז, את בתם ללמוד בבית הספר המשובח של המיסיון הקופטי. נוני התאהבה בנוצרי קופטי, נגד תכתיב משפחתה התחתנה איתו, וילדה שני ילדים. לאחר שהתגרשה יצאה ללוס אנג'לס והתחילה ללמוד בכנסייה אוונגליסטית. יום אחד צלצל חבר טברייני שחי בעיר וסיפר לגייזי שהכיר אחת, נוני דרוויש, “שמספרת נפלאות".
בתו של האיש ששיגר מרצחים לארץ התחתנה עם חסיד אוונגליסטי, אוהד נלהב של ישראל. היא מובילה ארגון ושמו “ערבים למען ישראל" וכתבה ספר “עכשיו הם קוראים לי כופרת". בעקבות פיגועי 11 בספטמבר פתחה בהרצאות נגד הטרור האסלאמי והמדהים מכל: היא מצדיקה את חיסול אביה בידי המודיעין הישראלי באמצע שנות ה־50.
גם את היכרותו עם לבנון עשה גייזי צפריר בעת ההיא. הוא סופח ליחידת המודיעין 504 צפון והתחיל לעבוד עם אנשי שייטת 13. באישון ליל היו מורידים אותו בחוף לבנון כדי שייפגש עם סוכן כזה או אחר. “אני נותן לו את מה שהוא צריך, הוא נותן לי מה שאני צריך". מפי אחד הסוכנים הכפולים - “סרסור" על פי כינויו - נודע לו שמישהו מהם שעובד עם הסורים מתכוון לחטוף אותו.
צפריר לקח את “סרסור" בג'יפ שלו לאדמית ולפני שנפרדו - איש למדינתו - חיבק אותו וריפד את כיסו בחבילת שטרות. מהצוק שמעל השקיפו עליהם חיילי צבא לבנון. “סרסור" נלכד ונידון לעשר שנות מאסר. אב בית הדין ששפט אותו היה סרן ושמו אנטואן לאחד. “לימים כשהזכרנו את השם ‘סרסור' היינו פורצים שנינו בצחוק", הוא צוחק.
אבל הוא נחטף בכל זאת - מהשב"כ למוסד. עמד בראש כמה משלוחותיו באירופה, היה הראש בטהרן והממונה על פינוי הישראלים מאיראן עם הפלת השאה, יצא לאמריקה הלטינית לארגן את הקהילות מפני ההתקפות האנטישמיות ומשם שב ללבנון לתפקיד ראש שלוחת המוסד. זה קרה בקיץ 83'.
לבנון כהרגלה הייתה רעה ופתלתלה, אבל יותר. הבוץ עדיין לא הגיע עד צוואר, אבל סוליות החי"ר ושרשראות השריון בוססו בו. מדי יום עדכנה ישראל את רשימות מתיה. הוא התמקם בבסיס ששכן על מפרץ קסום, חמישה קילומטרים מצפון לג'וניה. על הביטחון הופקדו אנשי מוסד וחיילים נוצרים. בשעת בוקר אחת ראה את ביירות נעלמת באופק. ענן עשן כיסה את העיר לאחר ששתי משאיות תופת פרצו לבסיס הכוח הרב־לאומי, התפוצצו במתחמי המגורים של הנחתים האמריקאים והחיילים הצרפתים והשאירו 305 הרוגים.
אחר כך הופל מטוס חיל האוויר מדרום לביירות. יחידת צה"ל התארגנה לחלץ את הטייס אבל צפריר הפעיל בזריזות את הכוחות הלבנוניים הנכונים. הם הגיעו ראשונים אל הטייס, הצילו אותו ומנעו קרוב לוודאי גרסה מוקדמת של פרשת רון ארד. אבל לבנון לא נתנה מנוחה.
באחד הימים, שלושה מאבטחים ישראלים עברו בטעות את הגבול ללבנון.
הם הועברו לתחנה שבידי הצבא הסורי והמתח טיפס. סמיר ג'עג'ע, מראשי הנוצרים, קפץ לעזור לידידו ובפיו הצעה: “גייזי, אם אתה רוצה, אני לוקח כמה בחורים, פורץ פנימה ומשחרר אותם". אבל במטה המוסד הטילו וטו מהדהד, כי על השולחן הייתה תוכנית אחרת. כוח בפיקודו של איציק מרדכי עמד לצאת אל השלושה, אך הם שוחררו כעבור שעה קלה.
ומעבר לכל אלה נאלץ לעשות הרבה דיפלומטיה, “כי בשטח הייתה אווירת ‘ברוך'", הוא מאבחן. הנוצרים היו מאוכזבים שאין ישראל מעמיקה את מעורבותה, וישראל הייתה מאוכזבת מהנוצרים, שרצו שתעשה את העבודה במקומם. צפריר ניסה ליישר את ההדורים. אחת מפגישותיו הראשונות הייתה עם קמיל שמעון, שהיה נשיא לבנון. כשהבין שבמלחמת האזרחים ב־76' צפריר שיגר לנוצרים משאיות נשק, יצא מגדרו. “זה איש יקר, טפלו בו היטב", ציווה על בנו דני.
המלצת הנשיא לשעבר פתחה לפניו דלתות. הוא כונן קשרים עם פאדי פרם, מפקד הכוחות הלבנוניים (“איש מיוחד מאוד"), עם אלי חבייקה (“נמרץ, פעל למען יחסי ישראל־לבנון").
הקשר איתם לא הרתיע אותך? לא נגעלת? אלה היו רוצחים, סברה ושתילה זה מעשה לדיראון
“כן, אבל אתה פוגש חברות שבהן מתנהלים דברים לא בדיוק כמו אצלך בבית. לא הקאתי מהדברים האלה".
לא?
“הפלסטינים עשו להם את המוות. בדאמור, הם שחטו כ־600 מארונים. רובם המוחלט לא חמושים".
אז אתה אומר שאלה רוצחים ואלה רוצחים
“כן. כולם, כולם. מה שנכון במקום כזה זה לעשות סדר על ידי כוח ולבסוף לא להשתמש רק בכוח אלא להוביל דברים נכונים. בשיר, שהיה איש בעל שיעור קומה, התחיל לעשות את זה, עד שחוסל בידי שליח של הסורים".
לא פחדת שחוסר המוסר, ההפכפכות של אנשים כמו פרם, ג'עג'ע או חבייקה, תיגמר בצרור שיכוון אליך?
“לא פחדתי. נזהרתי".
איך בדיוק?
“יום אחד חבייקה אמר לי שרפעת אסד, אחיו של נשיא סוריה, רוצה לפגוש אותי. שאלתי: ‘למה?' ענה לי: ‘סיפרתי עליך'. שאלתי: ‘על מה נדבר?'. אמר: ‘על זה שבעולם הערבי אנחנו מיעוט עלווי ואתם מיעוט יהודי. יש לנו מכנה משותף'".
מה עשית?
“לא הלכתי, פחדתי שזאת מלכודת".
14 בינואר 1984. מפקד צד"ל, רס"ן סעד חדד, מת מסרטן, והטלפון של אנטואן לאחד מצלצל. על הקו דני שמעון. “גנרל, כמה ישראלים רוצים שתקבע להם מועד לפגישה", הוא אומר למי שבשיר ג'ומאייל רצה למנות לרמטכ"ל צבא לבנון. לאחד בוחר להיפגש בביתו של קמיל שמעון, פטרונו הפוליטי. בהתוועדות השתתף גם צפריר, שהתרשם מאוד: “הוא נראה רציני, לא מכביר מילים, לא משחק אותה גנרל, בעל תרבות מזרחית אדיבה, נעימה, מנומסת".
את השיחה פתח מאיר דגן, אז מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון): “רצינו לשאול אם תהיה מוכן לקבל אחריות על אזור הגבול שהיה בפיקוד המנוח סעד חדד". לאחר תרגום השיב לאחד: “מי שלח אתכם אליי? אתם בכלל מכירים אותי?". דגן הגיב: “יש לנו תיק שלם עליך ועל עברך הצבאי". לאחד נבוך משהו. עד אז הכיר רק ישראלי אחד - האלוף מנחם עינן - עמיתו לקורס קציני מטה בצרפת. הוא ביקש שהות לחשוב.
התייעץ עם אשתו מינרב, שצעירה ממנו ב־23 שנה. מינרב הבטיחה לתמוך בכל החלטה שיקבל. הוא שאל את קמיל שמעון, שמעון ענה “כן" עם הערת אזהרה: “עליך לדעת שהישראלים סוחטים את הלימון ואחר כך זורקים אותו". מאביו שמע דברים דומים: “הישראלים לא יתקעו לך סכין בגב, אבל הם פשוט נעלמים כשצץ מולם אינטרס אחר". 16 שנה יעברו ולאחד יראה בדברים נבואה שהתגשמה.
לאחר הפגישה בבית שמעון יצא עם צפריר במסוק חיל האוויר אל שר הביטחון משה ארנס. “הבהרתי לארנס שלא אבוא לדרום לבנון כדי למכור שטח לבנוני לישראלים", סיפר לצפריר, שלא השתתף בפגישה. “לא מטר מרובע אדמה ולא מטר מעוקב מים". רק לאחר ששר הביטחון התחייב שאין לישראל “כוונות קרקעיות" בלבנון, התחגר לאחד לרתמת האחריות על דרום לבנון.
סא"ל סמי מגידו, איש יק"ל, עבד עם לאחד עד לנסיגה ואחריה. די מהר הבין שהקליק היחיד שתקף בלבנון הוא זה של דריכת נשק, לא של אהבה ממבט ראשון. את האמון בין אנשים יש לבנות בשנים של אורך רוח. בלבנון עליו להיות עדין יותר. פחות קצין ויותר ג'נטלמן. אין הוא יכול להנחית על לאחד פקודות, כי אינו המפקד שלו. עליו להבין את הלחצים שמניעים אותו, את התרבות שמפעילה אותו, לעמוד על כוונותיו לא מהדברים שאמר אלא דווקא מאלה שלא אמר.
תן דוגמה בבקשה
“הוא לא יגיד לך: ‘אתם חארות', הוא רק יאמר: ‘יש כל מיני אנשים'".
היית צריך להתנהל מולו בזהירות
“דיברתי בשפתו, הייתי גלוי, לפעמים אפילו תקיף. בקשות רבות הייתי הודף, אומר לו ‘שמע, זה לא ייעשה, זה עובר את הטעם הטוב', ולעתים עשה מעשים על דעת עצמו ולי נותר רק לומר: ‘זה לא בסדר, אבל אתה המפקד'".
אבל היו ימים שבהם מילים מופקרות הציתו אש. פעם הכריז גדעון עזרא, לימים השר לביטחון הפנים, ששלטונו של לאחד מושחת, שהוא משתמש בכוחו כדי לעשות כסף. הגנרל התפוצץ. בלי לתאם עם הישראלים כינס מסיבת עיתונאים במעבר פטמה והודיע שהוא מתפטר. מגידו ומפקד יק"ל פתחו בריכוך מסיבי, גייסו את כל המילים הטובות עד שחזר בו.
הרגשת שהוא מעריך אותך?
“לא פעם אמר: ‘אני נהנה לעבוד עם סמי כי הוא איש ישר'".
ואתה?
“היה נבון מאוד, מבין עניין במהירות. מוצאו מהשוף והוא ניחן במה שהלבנונים מכנים ‘חוכמת אנשי ההר', מה שקרוי אצלנו ‘חוכמת רחוב'".
גייזי צפריר מספר שהישראלים הוקירו מאוד את יכולותיו הצבאיות של לאחד: “הוא לקח ברצינות הכי גמורה את תפקידו, הקפיד על התיאום עם צה"ל". בעיה צבאית כזאת או אחרת הייתה מביאה אותו לבית לאחד.
"אחר כך נהגו להוריד את הצבא משולחנם כדי לפנות מקום לנפלאותיה של מינרב. “ממנה למדתי לעשות סלט טבולה מעולה", הוא צוחק. אלה היו השעות שבהן הפליג הגנרל בסיפוריו. הנה אחד: כשנאצר נחת בדמשק לביקור ראשון כנשיא האיחוד בין מצרים לסוריה (קע"ם) סקר משמר כבוד. לשאלתו הזדהה אחד הקצינים כ"קפיטן חפז וואחש (בערבית: פרא אדם)". האורח לא אהב את השם ואמר לו “מעתה אינך וואחש אלא אסד (אריה)". ומכאן, כך הסיפור, חאפז אסד, שמו של מי שיהיה נשיא סוריה.
אבל בבית במרג' עיון ארב גם המוות. סוהא בשארה הייתה מדריכת אירובי, בת 21 וללא פרוטה. מינרב סדרה לה עבודה במועדון העירוני ופתחה לה את ביתה. ערב אחד התיישב הגנרל לראות חדשות, היא תפסה מקום לצדו והניחה את ארנקה לרגליה. לאחר כמה דקות שלפה אקדח וירתה בו מטווח 20 סנטימיטרים. אחרי הכדור השני הצליח לאחד לאחוז בשורש כף ידה ולהסיטה לתקרה.
על שומריו המסתערים ציווה לא להרוג אותה. הגנרל נפצע קשה אך נאלץ להמתין שלוש שעות עד שתשכך הסערה ומסוקו יוכל להמריא לרמב"ם. הוא הגיע במצב אנוש. רק אחרי שהערו לגופו 27 מנות דם הצליחו לייצבו ולהציל את חייו. כשלושה חודשים היה מאושפז. סוהא בשארה, כך התברר בחקירה, פעלה בשליחות ארגון קומוניסטי בלבנון.
לאחד הבין שהסכנה מקישה על דלתו. הוא פינה לפריז את מינרב את בנו רביע (אביב) ואת בתו רומי. והמצב בשטח התערער והלך. בינואר 2000 התנקש חיזבאללה בחיי השאם עקל, מהבכירים שבמפקדי צד"ל. ב־5 במרץ 2000 התחילה ממשלת ברק לכווץ את נוכחות צה"ל בדרום לבנון. “עם לאחד נבחנו אלטרנטיבות", סיפר מגידו, “בהן האפשרות שצד"ל ימשיך לפעול במתכונת מצומצמת".
לאחד ביקש שיעדכנו אותו חודש לפני מועד הנסיגה. הוא עמד לצאת לפריז וערב קודם היה עם מגידו אצל ראש הממשלה אהוד ברק. אנטואן לאחד שאל את כל מה שצריך לשאול: האם צד"ל יישאר לבד? האם ישראל תתמוך בו? האם יסופק לו נשק? האם יקבלו אנשיו טיפול רפואי? “לאחר שלא שמע תשובה חד־משמעית", כדברי סמי מגידו, “אמר לברק שהוא מתפטר. ברק ענה שידברו אחרי שיחזור מפריז".
ב־11 במאי 2000, כשהוא מצויד בהבטחת מערכת הביטחון שלפני יוני לא תהיה תזוזה, ולאחר תיאום עמה, יצא לאחד לפריז. דיווחים מדאיגים מהשטח העיבו על שעותיו עם אשתו וילדיו, אך המפקדים הבטיחו: “מחזיקים מעמד". ב־23 במאי, המועד שנקבע מראש, יצא לשדה התעופה אורלי, לעלות על טיסת אל־על. כשהיה באוויר, צלצלה אשת אחד ממפקדיו הבכירים למינרב בפריז: “אין לגנרל לאן לחזור, אין כבר דרום לבנון".
ב־19:00 נחת בארץ גנרל ללא טוראים. בארבע השעות שבין אורלי לנתב"ג איבד אנטואן לאחד את צבאו ואת מולדתו. בשדה התייבש מהבוקר נהגו. איתו היה סמי מגידו, שעמד להשתתף עם לאחד בפגישה המתוכננת עם ברק. הם ישבו במלון וחיכו, אך ראש הממשלה הזדעק צפונה. לאחר כמה שעות פקעו מיתרי סבלנותו של לאחד.
הוא השתוקק לדעת מה עם חייליו, מה עם משפחותיהם. לקח את מגידו ושעט אף הוא צפונה. הוא פגש אותם בשער עבסייה. אפלי פנים ורושפי עיניים. לשונם לא הצליחה לבלום את ההאשמה שעלתה ממבטם: “בוגד", קראו אליו, “עשית קנוניה עם הישראלים". הוא ביקש ממפקד יק"ל, בני גנץ, להיכנס למרג' עיון, “אל הבית שלי, אל המסמכים שלי", אך גנץ דחה אותו: “יש יריות, יש בלגן, מסוכן לך, גנרל". בעפעפיים קרועים לרווחה פגש במטולה את אור הבוקר.
הוא הבין מה קורה?
סמי מגידו: “אני שהייתי איתו ידעתי פחות או יותר אבל לא רציתי לומר לו: ‘האנשים שלך נשברו ולא הייתה ברירה', שיחקתי את המשחק. אמרתי: ‘ניתן לזמן להבהיר את המצב'".
הוא היה בשליטה?
“היה עצבני, אובד עצות, קיבל את זה קשה מאוד, קשה, קשה מאוד".
מה אמר על הישראלים?
“חזר על דברי קמיל שמעון על הישראלים והלימון הסחוט".
גייזי צפריר: “הוא ציפה שיתאמו איתו את הנסיגה, שתתרחש בחופשה מבית הספר, לא כשהילדים עדיין לומדים. הוא שמר טינה לברק. הרגיש שבגד בו".
אבל קולו לא נשמע
“לא עשה סקנדלים, לא זעק חמס אבל אמר שזה ביזיון. לא הצליח להשתחרר מכך שחייליו קראו לו ‘בוגד'".
אנטואן לאחד נתקע בישראל. בלבנון ארבו לו שני עונשי מוות ומאסר עולם אחד על שיתוף פעולה עם ישראל. להתאחד עם משפחתו בפריז לא יכול היה, כי הצרפתים לא אישרו לו שהות קבע. לאחר שמונה שנים בפריז, מינרב ובעיקר ילדיהם, בנו חיים חדשים. משרד הביטחון העמיד לרשותם דירה. הגנרל פצח בעשר שנות גלות חמימה בישראל.
שנה וחצי עשה בדירת שני חדרים במלון “אינטרקונטיננטל" בתל אביב. לא שלא אהב את העניין שעורר בלובי, אבל הישראלים עייפו אותו. כל פעם שירד נאלץ לפלס את דרכו בין לחיצות הידיים, הטפיחות על השכם, ההתנצלויות על “מה שעשינו לכם". משרד הביטחון שכר לו דירה מול הים של תל אביב.
המוסד הורה לך להתחבר אליו, לטפל בו?
גייזי: “איש לא אמר לי, התנדבתי. לקחתי על עצמי את המשימה לדאוג לו".
איך מפקד צבא ללא צבא העביר כאן את יומו?
“גרבץ, כלום. פשוט חיכה לי".
אנטואן היה ממתין לו בנעלי ספורט. יחד ירדו לצעידת בוקר על החוף. הלבנוני בספורט־אלגנט מדוגם, הטברייני באפוד טיולים צנוע. כך קרה פעמיים בשבוע. לא הריצו שיחות נפש אך בנו אינטימיות. מעצם ההליכה המיוזעת זה לצד זה, מעצם ההתנשפויות זה באוזניו של זה. כל צעידה הסתיימה בארוחת בוקר. לא היה מקום קבוע, כי אהבו לדלג בין בתי הקפה בטיילת.
גייזי צפריר היה לאיש סודו של אנטואן לאחד. קרא את מכתביו והשיב עליהם, הלך איתו לרופאו ד"ר עדי קאסם מקופת החולים ביפו, כשהיה בכך צורך, ליווה אותו באמבולנס לבית החולים, שלט בתיקו הרפואי, עזר לו בפעולות היומיום הפשוטות, אלה שאיננו מודעים כלל לקיומן. כשאדם מושלך לעידן חוסר הישע, גם סיוע לגרוב גרב להצלה ייחשב.
לאחד ניסה לרדת לעומק החיים הישראליים. התחיל ללמוד עברית אך גם שפת הרחוב הפנטה אותו. פעם שמע מגייזי על אחד ממכריו ש"רג'ע אל־עאידה", “החזיר ציוד". לא ירד לסוף דעתו. חזר ושאל: “מה???". כשהבין שמדובר במישהו שהלך לעולמו, פרץ בצחוק גדול. “היה מבסוט מאוד מהביטוי הזה", נזכר גייזי.
“הייתה לו סקרנות מקסימה לגבי התרבות שלנו". הם טיילו ברחובות הכרך ולאחד התעקש לדעת את פשר השמות. את “מנדלי מוכר ספרים" תרגם לו גייזי ל"מנדלה בייאע אלכותוב". לאחד היה מגיב שוב ב"מה?" מהדהד, וגייזי היה מבאר לו: “אחד הסופרים הגדולים שלנו". ו"אחד העם" היה “וואחד מן א־שעב", ושוב עלתה התדהמה, ושוב הייתה התשובה: “אחד הגדולים שלנו".
מעבר ל"מה?", הייתה לו עוד תגובה?
“היה אומר: ‘אתם עם מיוחד, יש לכם תרבות יפה ואתם יודעים לשמור עליה'".
על פוליטיקה שאל אותך?
“לא כל כך, אבל התעניין".
כשברק התמנה לשר ביטחון בממשלת נתניהו, ביקש מגייזי שישגר לו מברק ברכה: “אתה האיש הנכון במקום הנכון". למחרת צלצל ברק נרגש מאוד: “תדע לך, גייזי, שזאת הברכה הכי נוגעת ללב שקיבלתי".
ישראל הרשמית הרעיפה על לאחד חיבה מדודה. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שיגר לעתים ברכה. פעם נענה לבקשתו והורה לאלוף פיקוד הצפון לשקם כנסייה בצפון שאנשי צד"ל יוכלו להתפלל בה. גנץ ויוסי פלד שמרו על קשר. סמי מגידו נשאר חבר קרוב ואירח את לאחד פעמים רבות בביתו. “אבל מאיתנו כמערכת לא רצה לקבל דבר", אומר מגידו, שהיה איש הקשר של לאחד, “כל מה שניתן לו היה ביוזמתנו".
בשנתיים הראשונות העמידו לרשותו רק דיור. אבל מגידו דאג שיסופקו לו גם אמצעי מחיה בסיסיים. כשאושר “חוק צד"ל", סירב לקבל פיצויים בטענה שלא היה שכיר של ישראל. הוא החזיק דרכון ישראלי אך הדגיש שאינו ישראלי. הקפיד לשמור על זהותו הלבנונית. “אני לבנוני וכואב לי הלב כשאני רואה למה הפכה לבנון ואני חסר ישע", כתב באוטוביוגרפיה שלו “בעין הסערה".
“כל יום התגעגע ללבנון של פעם, לזאת שהכיר", סיפר לי מגידו, “הרי אי אפשר לשכוח מולדת". שעות היו שומעים יחד את וודיע א־סאפי, החשוב בזמרי לבנון, שנולד אף הוא בהרי השוף, ואת פיירוז הגדולה והמוכרת בעולם כולו. היו אלה יותר מכיסופי הרגע, במעמקי נפשו חלם אנטואן לאחד לשוב פעם אל כפרו. ממש לפני הנסיגה דאג לשפץ את בית אביו בקטרה שבה נולד.
גם המסעדה שפתח על הים של תל אביב ביטאה געגוע. הוא קרא לה “ביבלוס" על שם אחת מעריו של חירם מלך צור (כיום היא נקראת "ג'בל" - מ"ח). הלך לבנקים להשיג דולרים ומימן מכספו את הקמת המסעדה. מינה לבנוני לשף ואת קלוד איברהים, שמעורב כיום בתנועה למען משפחות צד"ל, מינה למנהל.
“ביבלוס" נחשבה למקום טוב. לאחד נהג להזמין לשם חברים, בהם קצינים בכירים בצה"ל. “וכולם באו לתת כבוד לגנרל", אומר גייזי. לאחד, בן לישות שבנויה על עדתיות, היטיב להבין את הבליל האנתרופולוגי בישראל, את אלף טעמי הארץ. בימי שלישי ארגן ערב יווני, בחמישי ערב רוסי, ובשישי ריקודי בטן. אלא שהוא לא בא מהסירים וסמך מדי על אחרים. “ביבלוס" התחילה לצבור הפסדים, “משהו כ־2 מיליון שקל אז (ראשית שנות ה‑2000)", מעריך מגידו. לאחר כשלוש שנים נאלץ לסגור.
זמן מה לפני כן הייתי בין מוזמניו ל"ביבלוס". הוא פתח שולחן מפואר כפי שרק לבנונים יודעים, ואני הרגשתי כמו שרון בארוחת שחיתות בג'וניה. סביבנו זמזמו המלצרים. כדי שלא נעייפם בבקשות לעוד דרינק ועוד אחד, הפקיד בידינו את בקבוק הבלק לייבל ואת הבא אחריו. אבל כל הוויסקי הניגר לא העלים מחשבה בלתי נמנעת. גם מלחמת השולל ההיא נרקחה סביב שולחנות הוויסקי וצלעות הכבש.
ב־2004, לרגל צאת ספרו “בעין הסערה", התקרבתי איתו לעין הסערה. ייתכן שביקש את המסע צפונה כדי להיווכח אם פיתח עמידות מול צער הפרידה ממולדתו, האם יצליח להציץ אליה מעבר לגדר ולא להיפגע. הדרך לגדר הטובה עברה במקומות רעים. באתרי פיגועים שנצרבו בזיכרון הישראלי. יצאנו מביתו שבין הדולפינריום (21 הרוגים, 2001) ל"מייק'ס פלייס" (שלושה הרוגים, 2003), עצרנו במסעדת “מקסים" בכניסה לחיפה (21 הרוגים, 2003) ואחריה ברמב"ם, שהציל את חייו לאחר ההתנקשות בביתו במרג' עיון.
גייזי צפריר הנאמן דאג שנסיע את הגנרל במסלול הבטוח. בלי לעצור באום אל־פחם, בלי דיבורים פוליטיים בקפה של זועבי ביציאה מעפולה. הגנרל לא שתק לו. “16 שנה עמדתי מול חיזבאללה, אז אני אפחד לנסוע בוואדי ערה?". לפני שנגענו בגבול, ביקש לעבור במלון "ארזים" במטולה. “הרבה זמן לא היית פה, גנרל", קידמה אותו אחת העובדות. “יש לי זיכרונות רעים והם עולים על הטובים", השיב לה. “תיכנס ללבנון?", שאלה, “יורידו לי את הראש", ענה, “אולי את יודעת מאיפה אפשר לראות את לבנון בלי ליפול לכוונות של חיזבאללה?".
היא הציעה את שער פטמה, אך גייזי התנגד. “מכירים אותו שם". בסוף עלינו על הר צפייה ולאחד הדביק את המשקפת למצחו. אולי כדי להיטיב לראות, אולי כדי שלא אראה את עיניו. מדי פעם שחרר “סה לה וי" ונדם. “לא איש של השתפכויות הגנרל", פירש לי גייזי. רוח אביב פרעה את רעמתו הלבנה, עשתה למפרש את מכנסי הגברדין, ואני כתבתי שנראה כאיב סן לורן בארץ הדמים.
יום אחד יצא לצעידתו עם צפריר ולפתע נזכר ששכח סיר על האש. הם חזרו בטירוף ומצאו מהומה ועשן. לאחר הכיבוי, גלשו לשיחה שהתנהלה בערך כך:
צפריר: “מה מסקנתך ממה שקרה?".
לאחד: “אני צריך להיות ליד אשתי בפריז".
צפריר: “אתה צודק, אני מיד מתחיל לטפל".
לאחר שסודרו כל ההליכים מול הצרפתים, עשר שנים לאחר אותה נחיתת התרסקות, הגיע אנטואן לאחד לנתב"ג ועלה על טיסה בכיוון ההפוך. מצרפת, כך התרשמו צפריר ומגידו, התגעגע לא רק ללבנון. גם לישראל. חייו בפריז הצטמצמו מאוד. השכמה, ביסטרו אלמוני, שיחות רק עם ספלון האספרסו, נבירה בעיתון וזהו. “אין לי חברים, אין לי חיים פה", התלונן.
גייזי צפריר דיבר איתו בפעם האחרונה כמה ימים לפני מותו. כבכל שיחותיהם האחרונות, הגיב ב"אהלן, אהלן" ב"כן" ו"לא" ו"תודה על הצלצול". ב־10.9.2015 לקה בהתקף לב. בן 88 היה במותו. “רצו לקבור אותו בלבנון", מספר צפריר, “אבל חיזבאללה איים על הבישופים המרונים שלא יעלו על דעתם". מינרב ויתרה והחליטה שיובא למנוחות בפריז.
לבקשתה פנה גייזי לאגף “תבל" של המוסד, שביקש מהצרפתים לאבטח את הלוויה. בירושלים פרסם ראש הממשלה הודעת תנחומים. סמי מגידו הציע לרמטכ"ל בני גנץ לארגן משלחת צבאית לטקס. אבל מינרב חששה מנוכחות ישראלית מופגנת. בטקס בשגרירות ישראל בפריז קיבלה בשם בעלה את אות השירות בלבנון.
איזו תמונה שלו תיקח איתך תמיד?
גייזי: “כל התמונות מצטרפות לאישיות אחת, לדמות של איש לא רכון אלא זקוף, גאה אך לא שוויצר ותמיד מתנהל בנועם".
אתה מתגעגע אליו?
“אתה יכול להתגעגע, אז מה? יש עוד כמה אנשים שאני מתגעגע אליהם".
מיהם?
“לא משנה".
מה היית יותר, חבר שלו או מטפל שלו?
“חבר שהביא לי חברים. הודות לו אני עד היום בקשר עם רופאו המעולה ד"ר עדי קאסם".
אהבת את אנטואן?
“מאוד. היה בן ארץ ערבית שהשתגע על ישראל ועל תרבותה. הכיר את נופיה ודרכיה כפי שראית במסע שלנו צפונה".
בסיפור אחרי המסע תיארתי את כפות ידיו המבריקות, את אותות זקנתו בת 76. היום אני מתקרב לגילו ומגלה אצלי אותם סימנים.
“כן, חביבי, בסוף הכל מגיע".