שלוש פעמים פלרטט אביגדור קהלני עם המוות, הסתכל לו בלבן של העיניים ושרד כדי לספר. הפעם הראשונה הייתה כשהיה בן 10 וכמעט טבע למוות. "לא ידעתי לשחות. הגלים כיסו עליי והמים זרקו אותי לקרקעית", הוא משחזר. "ראיתי תמונות רצות מול העיניים, אמרתי שלום לחיים, אבל ברגע האחרון יד גדולה משכה אותי למעלה וניצלתי".
הפעם השנייה הייתה במלחמת ששת הימים. קהלני פיקד על פלוגת טנקים, הסתער בראש, ובקרב הגבורה על מערך הג'יראדי עלה באש ונפצע אנושות. "נקלענו למארב וחטפנו אש תופת", הוא מספר. "הטנק שלי בער, אז קפצתי לטנק השני, שגם הוא עלה בלהבות. ניסיתי לצאת החוצה, התאמצתי להגיע אל הפתח ונפלתי לאחור. בתחילה שתקתי, כי כשמפקד הפלוגה מדבר, כל החיילים בשרשרת הטנקים שומעים אותו בקשר, ולא רציתי להבהיל אותם. אז ניסיתי שוב לצאת ושוב שקעתי פנימה. ואז צעקתי".
"רצתי 300 מטר כשאני ערום ושרוף, רק בנעליים. כל הגוף שלי מהצוואר ועד האשכים נשרף לגמרי, ומהגב ראו את הצלעות. ישבן אחד היה שרוף ואחד לא, כי היה לי ארנק בכיס שהגן עליו. אני זוכר שהרופא הצביע על שני חיילים ששכבו הרוגים לידי ואמר, פה זה איקס, פה זה עוד איקס, ואז הוא הצביע עליי ואמר, וזה עוד מעט איקס. הוא לא ידע שבגלל שאני לא שומע טוב, אני קורא שפתיים ומבין מה שהוא חושב על הסיכויים שלי".
הפעם השלישית למשחק המחבואים עם המוות הייתה בשנה האחרונה. חיידק טורף השתלט על מחזור הדם של קהלני, שוטט שם להנאתו וזרע חורבן והרס. "באמצע הלילה הרגשתי כאב גב נוראי ולא יכולתי לזוז", הוא משחזר. "ממש רעדתי מכאב, אבל לא רציתי להעיר את אשתי. בבוקר לקחו אותי לבית חולים, תקעו לי מורפיום ובלילה כבר עמדתי על הרגליים וחזרנו הביתה. למחרת היה בר המצווה של הנכד ובקושי נכנסתי לאוטו. נסעתי באיילון ולא יכולתי לראות את הדרך.
"איכשהו הגעתי הביתה, נפלתי על המיטה כמו קרש ולא יכולתי לזוז, כאילו מישהו תקע לי עמוד חשמל. הזמינו אמבולנס ואמרתי לנהג, אני הולך למות פה ואתה נותן לי מורפיום עד שאני לא אדע מי זה אבא ואמא שלי. שוב פינו אותי לבית חולים, שוב נתנו לי משככים והחזירו אותי הביתה על הרגליים ולמחרת אותו סיפור. רק אז הרופאים הבינו שכנראה יש פה משהו קצת יותר רציני מפריצת דיסק. בדקו וגילו שהחיידק הטורף נכנס לגוף שלי דרך השיניים".
"לילה אחד אמרתי לאשתי ולילדים, יאללה, לכו הביתה, מספיק לשבת לידי, אסתדר לבד. ודווקא באותו הלילה היו לי הזיות שאני אח של שייקספיר, ואני נמצא באנגליה והבית נשרף ואני רוצה לקום ולחלץ את עצמי מתוך הלהבות ולא מצליח לקום מהמיטה. זה היה נורא כי הרגשתי שאני נשרף ולא ידעתי איך להציל את עצמי. ראיתי מחוץ לחדר אנשים הולכים ברחוב עם טלית ותפילין, ואני דופק להם מהחלון ולא מצליח להוציא הגה מהפה. היה לי ברור שהלכתי לעולמי. בשש בבוקר נכנסה האחות לביקורת. שאלתי אותה, סליחה, מי את? כי חשבתי שאני בעולם הבא. אחרי הסיוט הזה אמרתי, איזה מטומטם הייתי ששלחתי את אשתי והילדים הביתה בגלל טוב לבי. וסיכמתי איתם שבכל לילה מישהו יישאר לישון איתי עד שיפסיקו עם המורפיום".
"בחיידק הטורף שום דבר לא תלוי בך, כי המערכות הפנימיות נפגעות, ואני לא יודע לטפל בהן, זה נשגב מבינתי. לא הייתה לי שליטה על ההחלמה, הייתי תלוי לגמרי בכדורים, ברופאים, בחיידק. זה כמו אנשים שסובלים מפוסט־טראומה. הם מאבדים שליטה על החיים והופכים לעלה נידף ברוח. כששכבתי בבית חולים, הייתי עלה נידף ברוח. החיידק הפך אותי לחסר אונים".
אביגדור קהלני, 78, השריונר והאגדה, גיבור ישראל - בעל עיטור המופת ועיטור הגבורה, הוא בן אדם שמח. הקרבות העקובים מדם, החללים והנעדרים, ואחיו עמנואל ז"ל שנפל בקרב, עיצבו את אישיותו אבל לא המיתו את שמחת החיים ולא פגמו ברוחו הטובה תמיד.
אפילו היום, כשהוא סובל מכאבים וממתין שהחוליות שהחיידק כרסם יבראו את עצמן מחדש, הוא כל הזמן מחייך. בתחילה כלל לא היה מסוגל לקום או ללכת. אבל הכריח את עצמו לעבור לכיסא גלגלים ואחר כך למקל ולבסוף לעמוד על הרגליים. "אני אדם חזק", הוא מעיד על עצמו בפשטות. "אני לא מאלה שיש להם טענות של 'אכלו לי, שתו לי, בלעו לי ולמה זה קורה לי'. אני חוטף ומתמודד".
שנה תמימה נאבק קהלני בפציעה בבית החולים ובסיומה התעקש לחזור אל הצבא. "הייתי הפסיכולוג של עצמי", הוא צוחק. "הבנתי שכדי לשחרר את הטראומה צריך לדבר על החוויה ולחזור אל הטנקים. רציתי לעבור קורס צניחה, אז אמרתי שפנקס השבוי שלי נשרף במלחמה, לקחתי פנקס חדש וזייפתי פרופיל 97 והלכתי לקורס צניחה. אחרי יומיים גילו וכמעט הרגו אותי, אבל אני הספקתי לצנוח 12 פעמים. בתחילה נתנו לי תפקיד הדרכה כמפקד מדור תותחנות בבית הספר לשריון. אחר כך חזרתי לפעילות מלאה".
במלחמת ההתשה הוא לא השתתף, אך נלחם בגבורה במלחמת יום הכיפורים. הקרב בעמק הבכא ברמת הגולן הפך אותו למיתוס. "יחסי הכוחות בינינו לבין האויב היו שמונה טנקים שלהם מול טנק אחד שלנו", הוא מספר. "והטנקים שלהם גם היו הרבה יותר טובים. התותח ירה לארבעה קילומטר והיה מצויד באמצעי ראיית לילה. לא הפנמנו בכלל את יחסי הכוחות. ביום אחד חיל האוויר שלנו איבד 25 מטוסים וגמר את המטרייה האווירית שלנו.
"אני זוכר את האפקט של הארטילריה שלהם. הכל רעד מסביב ומרבית רמת הגולן כבר לא הייתה בשליטתנו. הייתה החלטה של יאנוש לסגת, אבל בשלב מסוים הוא החליט לשנות את התוכנית ולהזניק אותי עם אמי פלנט לקו הראשון. יאנוש שאל בקשר, 'כמה טנקים נשארו לכם?', ואני שידעתי שהסורים מקשיבים, אמרתי, 'קבל הודעה בלשון סגי נהור, יש לנו 40 טנקים וכרגע קיבלתי עוד 40 כתגבורת'.
"ברגע הקריטי היו 160 טנקים סוריים סביבנו, והייתי צריך להוביל את הכוח ולהסתער מחדש על הגבעה, אחרת הם היו שוחטים את כולנו וממשיכים לגליל. אבל החיילים כבר היו עייפים ופחדו להתקדם. פתחתי את הקשר ואמרתי להם, 'תסתכלו על הסורים, תראו איזה בית ספר הם עושים לנו'. ואז הרבצתי שאגה, 'מה קרה לנו? אנחנו יהודים, אנחנו הרבה יותר טובים מהם. האם אני רואה כאן פחדנים? מי שרוצה שיצטרף אליי'. ואז הצטרף טנק אחד ועוד אחד ועוד אחד, ועלינו לגבעה וירינו כמו משוגעים, ומצד ימין עלה יוסי בן חנן עם הטנקים של חטיבה 188 וביחד עצרנו אותם".
קהלני הסתער בראש הכוח בהיותו מחוץ לצריח. באחד המקרים השמיד לבדו שלושה טנקים ובמהלך המלחמה השמיד עם הכוח בפיקודו מאות טנקים סוריים והצליח לכבוש מחדש את העמדות. בסיום המלחמה הוענק לו עיטור הגבורה, שהצטרף לעיטור המופת שקיבל במלחמת ששת הימים.
"זה כמו מגן דוד על המצח", הוא אומר היום. "אני לא רואה, האחרים רואים. כן חשוב לי שאחי עמנואל ז"ל קיבל את עיטור המופת על גבורתו במלחמת יום הכיפורים. הוא נהרג באמצע המלחמה. אבא שלי היה בתעלה ואמרו לו, סע הביתה. לקח לו 24 שעות להגיע וכל הדרך הוא שאל את עצמו, מי מבין שלושת הבנים שלי שנמצאים בקרב הוא הנופל.
"כשהגיע הביתה, הוא סיפר שהיה בטוח שזה אני, כי אני הייתי המשוגע מבין השלושה. ובסוף זה היה עמנואל, אחי השלישי, שהיה בן 23, והתחתן עשרה ימים לפני כן, ומהחתונה הקפיצו אותו לסיני. הוא בכלל היה מיועד לחיל החימוש. אבל הוא בא אליי ואמר לי, מה, אני אהיה הג'ובניק של המשפחה? אז סידרתי לו בפרוטקציה להפוך לטנקיסט".
גם גיסו של קהלני, אילן שמעיה ז"ל, נפל במלחמה ההיא, ולמרות השנים שחלפו מאז, השכול לא נהיה יותר קל. קהלני מספר שלפני שנתיים עלה לקבר אחיו וכשאלמנתו הביאה עמה תמונות נדירות, נחנק בדמעותיו. "אתה לא חושב על זה כל היום, אבל הצלקת נשארת וכשאתה מגרד, היא מגירה דם", הוא אומר. "גם אני וגם אשתי למדנו לחיות עם הכאב הנפשי".
"פעם לקחתי את הנכד וטיפסנו לרמה עם הג'יפ בדרך תלולה מאוד והוא פחד, אז החליט לרדת את הדרך חזרה ברגל.כשהגענו לנקודת המפגש, שאלתי אותו, למה ירדת? והוא אמר לי, יש אנשים שנולדו עם פחד, אבל לך יש בעיה הפוכה. אני כל הזמן בתנועה. עולה לרמת הגולן כמה פעמים בשבוע או בחודש כדי לתת הרצאות. הילדים שלי אומרים, אבא, אתה כבר לא ילד, הסתכלת בתעודת הזהות שלך לאחרונה? אבל אני צריך להספיק. לכתוב, ללמד. אני לא מרוויח מההרצאות. אני מוכר תמורתן את הספרים שלי. זה ממש לא הכסף. למדתי בדרך הקשה שבתכריכים אין כיסים".
הדרך הקשה כוללת גם את הפרידה מאמי פלנט, לוחם אגדי, קצין שריון ראשי ובעל עיטור העוז, ששירת תחת אביגדור קהלני כמפקד פלוגה במלחמת יום הכיפורים והיה חלק מהכוח שבלם את חיל השריון הסורי בקרב בעמק הבכא. פלנט היה חברו הקרוב של קהלני, שליווה אותו עד פטירתו בחודש שעבר ממחלה קשה.
"הוא היה אחד האנשים האמיצים שהכרתי", אומר קהלני. "תמיד היה הראשון להסתער. היה אומר לי, 'המג"ד, אני מבקש שתפנה לי את המקום הראשון, זוז ותן לי להסתער לפניך'. ארבע שנים הוא נאבק בסרטן וערב אחד הוא קרא לי ואמר, 'החלטתי להפסיק לקחת תרופות. עברתי כבר את כל הטיפולים והתרופות הניסיוניות ואני עייף. אין לי כוח יותר'.
"מה אפשר להגיד על דבר כזה אחרי 50 שנות חברות קרובה? אז רק הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אם אני יכול לעזור במשהו. עד שחלה היה אומר לי, 'אתה תחיה עד 127, כי אני קטן ממך בשבע שנים ואני רוצה שתספיד אותי'. אז כשהוא נפטר, הכנתי את ההספד ובפעם הראשונה כתבתי אותו. אני מדבר בהרצאות מהראש, מהבטן, מהלב, אף פעם לא כותב על דפים. הפעם כתבתי כי ידעתי שאחנק והייתי צריך את הדף".
קהלני סיים את שירותי הצבאי ב־1989 בדרגת תת־אלוף. לאחר שחרורו מצה"ל מונה ליו"ר רשת בתי הספר עמל וליו"ר ועדת ההנצחה לחיל השריון. ב־1992 נבחר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה.
"המצע שלה היה לרוחי באותה תקופה: להיפרד מהפלסטינים, להישאר בגולן ובבקעת הירדן משיקולי ביטחון ולא לשלוט בקלקיליה, שכם וג'נין", הוא אומר. "אבל כשהביאו את אוסלו ב' אל השולחן, הייתה לי בעיה. ניהלתי שיחות רבות בארבע עיניים עם רבין. אמרתי לו שאני לא יכול לחיות עם הפגיעה בבקעת הירדן, שהיא הגבול הכי חשוב של מדינת ישראל.
"חשבתי שהוויתורים לערפאת מופלגים מדי. רבין כבר עמד להחזיר את הגולן, אז הקמתי כוח פוליטי נגדו ובלמנו את החוק. רבין אמר לקלינטון, אני לא יכול להעביר את החוק כי משוגע אחד, קהלני, עם עוד כמה חברי כנסת בלמו אותי. ואז הקמנו את מפלגת 'הדרך השלישית', שתחזק את התפיסה הביטחונית".
שנתיים לאחר מכן הקים קהלני את מפלגת הדרך השלישית ונכנס איתה לממשלת נתניהו כשר לביטחון הפנים. "זו הייתה תקופה קשה, הרבה פיגועים, הרבה תאונות", הוא נזכר. "ובכל פעם שמישהו פשע או רצח או גנב רכב, היו מעלים אותי לשידור ושואלים, מה עשית, כבוד השר, כדי למנוע את זה?".
ארבע שנים לאחר מכן הואשם קהלני בכך שניצל את מעמדו כשר הפנים לסייע לעופר נמרודי במידע סודי על שלבי החקירה נגדו במשפט האזנות הסתר. "אני נבחר ציבור", הוא אומר עכשיו. "הייתי מסיים כל חתונה עם 30 מעטפות של בקשות בכיס, לא כולל מעטפות של הנהג והעוזרים. בבוקר היינו שמים אותן על השולחן ומתחילים לעזור.
"עורך הדין של שרה נתניהו, יוסי כהן, פנה אליי וביקש לפגוש את ראש אגף החקירות. לא התערבתי, לא ידעתי בכלל שהייתה חקירה בעניינו של נמרודי. למחרת הייתה לי ישיבה עם המפכ"ל. אמרתי לו, פנה אליי עורך הדין שרוצה לפגוש את ראש אגף החקירות, וזהו. אחרי כמה זמן פתאום מספרים לי שנפתחה חקירה.
"הייתי בהלם. מהר מאוד הבנתי שהפרקליטות בכלל לא מעוניינת באמת הפשוטה. מבחינתם הייתי משימה כדי להביא לעצמם כבוד ואולי דרגה. גיליתי גם שמעגלי הצדק טוחנים לאט ובעיקר טוחנים אותך. במשך שלושה חודשים האזינו לשיחות שלי כאילו הייתי אחרון הפושעים. כאילו הייתי בן לאדן. הייתי שר בממשלת ישראל והתייחסו אליי כאילו אני סוחר סמים".
גם השופטים האמינו לו. במרץ 2001 זוכה קהלני מכל אשמה, תוך שהשופטים מותחים ביקורת חריפה על הפרקליטות. "בגין אמר פעם, יש שופטים בירושלים. מזלי שהם גם היו אמיצים, כי הרוח הנושבת הייתה שברגע שאתה פוליטיקאי, אתה אשם מראש", אומר קהלני.
"אנחנו מכוונים את התותחים החוצה, כשהמדינה מתאבדת לנו מבפנים. בגלל ריב אחים גונבים לנו את המדינה מתחת לרגליים. כל שטחי האש בנגב כבר לא ברשותנו, כל הפרוטקשן משתלט על הצפון והדרום ומגיע גם למרכז. לא ייאמן איך מדינה שמגיעה לחלל ומפתחת את כיפת ברזל ומובילה בהייטק לא מסוגלת להתגבר על כמה עבריינים שמדליקים את הטרקטורים לחקלאים ומאיימים על בעלי העסקים בפרוטקשן.
"אנחנו לא חכמים כלפי פנים. יצרנו חוקים שאנחנו משועבדים אליהם. אסור לירות, אסור להעניש בחומרה. אני אישית הולך עם אקדח בכיס, כי אני לא סומך על המדינה שתציל אותי אם ינסו לפגוע בי. אני יודע שאציל בן אדם אם יקרה משהו סביבי, כי כל המערכות לא מסונכרנות. יושבים שוטרים לילה שלם במארב, תופסים גנבי רכב על חם, עוד לא חזרו הביתה וכבר השופט משחרר את הגנבים. מה זה כל העונשים הקלים האלה לעבריינים שיורים ברחובות, ששורפים מכוניות, שמאיימים בפרוטקשן?".
"כל מבנה המשטרה חייב להשתנות. מה שקרה בשומר החומות זה נורא. שימי שוטר רגלי אחד שיעמוד במרכז כל עיר, ואף אחד אפילו לא ייסע בקורקינט על המדרכה. אבל שוטרים לא הולכים היום ברגל. הם לא יוצאים לשטח בלי ניידת. צריך להכין חוקים וכללים שמשתלבים גם בחינוך ובכלכלה. הרי גם את אל קפונה תפסו דרך הכלכלה, ואם עבריינים נוסעים במרצדס שרשומה על שם מישהו שמעולם לא הרוויח משכורת, מה לא ברור פה? חייבים לקחת מועצת חכמים ולהושיב אותם עד שייצא עשן לבן אם אנחנו רוצים שתהיה לנו מדינה. אם לא, בעוד חמש שנים הילדים שלנו יסתובבו בדיזנגוף עם אקדחים".
הוא נשוי ואב לשלושה ילדים שכולם שירתו בשריון. "כשהבן שלי נשר מקורס טיס, הוא הגיע הביתה ואמר שהוא מתייצב למחרת בבוקר בשריון", הוא מספר. "לא התערבתי. בלילה אשתי ירדה עליי, מה דחפת אותו לשריון, לא מספיק איבדנו אחים במלחמות? אמרתי לה, זה הוא החליט, ועליתי לחדרו, והערתי אותו באמצע הלילה והורדתי אותו למטה ושאלתי אותו, מי החליט? אמר אני. שאלתי, מי השפיע עליך? אמר לנו, אף אחד, החלטתי לבד. אמרתי לו, יצאת זכאי בוועדת החקירה. לך לישון".
"אבל אז נשלחתי לקורס קצינים והודחתי. אמרו שאני לא מתאים. וכדי לנמק את זה, כתבו 'ללא כושר פיקוד ומנהיגות'. אני, שזכיתי בשני העיטורים הגבוהים במלחמות ישראל בגלל כושר פיקוד ומנהיגות, נזרקתי על סעיף עמום כזה. ולא נעלבתי מזה שזרקו אותי מהקורס, אלא בגלל שכתבו את מה שכתבו.
"תגידו שאני לא יפה, שהבלורית שלי לא באה לכם טוב בעין, אבל ככה לשחוט אותי? איך אפשר בכלל להוכיח כושר פיקוד ומנהיגות כדי להילחם על ההדחה? ובכל זאת לא תמצאי בשום מקום שאני אומר שאני הרבה יותר טוב מהם. אני לא מתעסק עם זה. אני קם ועושה מעשה, כי העולם לא אוהב מסכנים. העולם אוהב לרחם על המסכנים ולהצטרף לחזקים שמרחמים עליהם".
קהלני מנהל פרלמנט פעיל של 15 תתי־אלופים במיל' שבכל שבוע מתווכחים ומנהלים את המדינה. הוא שוחה שעות ארוכות מדי יום כדי לחזק את גופו מתוצאות השריפה והחיידק הטורף. ובכל בוקר הוא בודק את עצמו בשלושה דברים: "האחד, אם אני מגיע לשרוכים של הנעליים, שזה סימן שאני משרת את עצמי. שתיים, שאני עושה פיפי לבד, בלי קתטר, ושלוש האם אני מרוצה מהאיש שמתגלח מולי במראה".
התרעות פיקוד העורף