יום חמישי, 8 בספטמבר, התקיים בבית כלשהו, אי שם בארץ, מפגש יוצא דופן. היו בו כ־20 משתתפים, בהם אישה אחת. שמונה טייסי קרב, שמונה נווטי קרב, שני מפקדי חיל האוויר הישראלי לשעבר, אליעזר שקדי ועמיקם נורקין, וראש ממשלה לשעבר אחד, אהוד אולמרט. האישה הייתה עליזה, רעייתו של אולמרט, שביקש (וקיבל) אישור מיוחד לצרף אותה. והיה קצין נוסף בשם שי. עוד נחזור אליו.
הפגישה התקיימה לציון 15 שנה להשמדת הכור הגרעיני הפלוטוגני הסורי שבנה בשאר אל־אסד בחשאי במדבר, מתחת לאפה של ישראל. בפגישה ההיא לקחו חלק הטייסים והנווטים בשמונת מטוסי הקרב (ארבעה 15־F וארבעה 16־F) שהטילו על הכור יותר מ־17 טונות חומר נפץ, מפקד חיל האוויר דאז אליעזר שקדי, רמ"ח המבצעים בחיל האוויר דאז עמיקם נורקין וראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ורעייתו עליזה.
והיה עוד קצין אחד, בשם שי, זה שהביא את הרעיון המבצעי המבריק שאפשר לחיל האוויר להשמיד את הכור בלי שהסורים מבינים מה קרה שם. נחזור לפגישה הזו בהמשך. תישארו איתנו.
אביו, אמו, ארבע אחיותיו - כולם נספו, עם בני משפחה נוספים. לאחר שעלה ארצה והקים משפחה נהג האב לשאול את שני ילדיו, אליעזר ואחותו, את השאלה שייסרה אותו: למה דווקא אני? למה מכל המשפחה דווקא אני שרדתי? למה אני כאן, בישראל, וכל המשפחה שלי נשרפה באושוויץ? שקדי ענה לאביו את התשובה המתבקשת: "כי אתה קפצת מהרכבת, אבא, הם לא היו איתך על הרכבת הזו". האב לא נרגע. הוא חיפש תשובה אחרת.
בינתיים הפך אליעזר שקדי, בנו של השורד, לטייס קרב מצטיין בחיל האוויר. 60 שנה לאחר שאביו קפץ מהרכבת לאושוויץ קיבל הבן את הפיקוד על חיל האוויר הישראלי, פוליסת הביטוח של מדינת היהודים. שקדי הוביל את החיל במלחמת לבנון השנייה ופיקד עליו גם במבצע "מחוץ לקופסה", השמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור, בספטמבר 2007. לאחר שחרורו פנה לעסקים (היה, בין היתר, מנכ"ל אל על), ובשנים האחרונות הוא פעיל בתחום החברתי. הרצאת TED שלו הפכה לוויראלית ברשתות החברתיות, ובעקבותיה כתב את "למה מי זה מייקל", מקבץ סיפורים ותובנות מחייו. גם הספר, כמו ההרצאה, הפך ללהיט.
שקדי סולד מדברנות יתר. חוסך מילים. אף שישראל כבר קיבלה אחריות על השמדת הכור הסורי, אף שזה קרה לפני 15 שנה (בדיוק), הוא עדיין שומר על עמימות.
הם היו מוכנים לירי, בלחיצת כפתור, לעבר כל המטרות האסטרטגיות שיש בישראל. ידענו על איזה בנק מטרות הם כיוונו. החשש היה שתקיפת הכור תתפרש אצלם כפתיחה באותה מלחמה שעליה הם קיבלו התרעה, והם פשוט ישגרו עלינו את מאות הטילים האלה. הם הרי לא ידעו שאנחנו יודעים על הכור".
גם עמוס (ידלין), גם מאיר (דגן) וגם שקדי האמינו שיהיה אפשר לסגור את זה בשקט, בלי שהסורים יגיבו. באותה ישיבה הציג שקדי את האופציה השקטה, בחתימה נמוכה, עם מינימום רעש. ביקשתי משני אנשים שיביעו את דעתם - הרמטכ"ל אשכנזי, שביקש ממני לתת את המלצתו בקבינט, ביום רביעי. ביקשתי גם משר הביטחון ברק, והוא העדיף לא לומר את דעתו. סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי ביקש פתאום להגיד משהו. 'אני ממליץ מאוד', הוא אמר, 'שנאמץ את ההמלצה של חיל האוויר. זו הפעולה הנכונה, היעילה והטובה ביותר'".
היה חשוב שהוא יראה איך זה קורה, מה רואים מהבור של חיל האוויר, איך שולטים באירוע ומנווטים אותו. אני זוכר שאחרי המודל האחרון ישבנו, גבי ואני, אצלי בחדר, ועשינו שיחה מלב אל לב, והיא נמשכה כשעתיים. זה לא עניין שגרתי, אבל כנראה שנינו הרגשנו שזו שעה היסטורית".
תאר לך שהכור לא היה מתגלה ולא היה מושמד. היום הייתה יכולה להיות לדאע"ש פצצה גרעינית, שכן המרד הסורי יצא מהאזור הזה. יש לי הערכה עצומה לדרך שבה אולמרט ניהל את זה; ההיבט הבינלאומי, הניהול מול האמריקאים, מול מערכת הביטחון, מול הצבא. הייתה כאן תחושה של משהו גדול מאיתנו בכמה מספרים. הייתה כאן המחויבות שלך לעם שלך. הייתי שם במקרה, נפל בחלקי לעשות את זה, אני אסיר תודה על כך".
אחד הדוברים, טייס שהיה בשעתו מילואימניק, איש הייטק, סיפר איך ביום התקיפה הוא ניהל בדיוק ישיבה מכרעת בפרויקט גדול שבו עסקה החברה שלו. הוא ניתק את הטלפון וביקש שלא יפריעו לו. אבל בחיל האוויר לא זרמו. הגיעו איכשהו למזכירתו, והיא נכנסה אליו בפנים חמורות. הוא מיד הבין - וטס לבסיס. במשך חודשים הוא התאמן למשימה שלא ידע את פשרה. כעת הוא הבין שהולך להיות משהו גדול. רק בחמש בערב גילו לו ולשאר הטייסים מהי המטרה. הם הבינו מיד.
שקדי, בתורו, סיפר על אבא שלו. ועל המכתב. בסיומו של הסיפור לא נותרה בחדר עין אחת יבשה לגמרי. מתברר שלאחר המבצע ישב ראש הממשלה אולמרט וכתב 250 מכתבי תודה לכל מי שנטלו בו חלק בכל הגזרות, ההקשרים והרמות. המכתבים היו מודפסים על נייר רשמי של ראש הממשלה. לכל אחד מהם הוסיף אולמרט כמה מילים אישיות, מיוחדות לנמען, בכתב ידו. על המכתב לשקדי הוא כתב: “ד”ש חם לאבא”.
מאיפה הם מכירים? מאירוע שנערך פעם במוצאי יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. אולמרט היה מ”מ ראש הממשלה. שקדי מפקד חיל האוויר. הם ישבו יחד. ליד שקדי ישב אדם מבוגר. היה קהל גדול. בשלב מסוים כבו האורות, ועל הבמה נפתח מסך גדול, שבו ראו את האיש המבוגר שיושב ליד שקדי מדבר למצלמה ואומר: “שלום, שמי משה שקדי. אני נשארתי לבד בעולם. לבד. כשנגמרה המלחמה, חזרתי לכפר הולדתי בהונגריה, חיכיתי לראות מי יחזור. אף אחד לא חזר. היו לי אחים, אחיות, הורים, דודים, דודות. היו מאה בני משפחה, מתוכם רק אני שרדתי.
נשארתי לבד. לבד. למה רק אני נשארתי? אני לא מבין. עליתי ארצה, פגשתי את נחמה, שעלתה דרך מצרים. נולדו לנו שני ילדים. בן ובת. יום אחד הזמינו אותי לבוא למטה הכללי של צה”ל. אני, ר’ מוישה, שנשאר לבד בעולם, מוזמן למטה הכללי? לקחתי את נחמה והלכנו. קיבלו אותנו יפה, הושיבו אותנו במקום טוב, ואז ראיתי שהבן שלי, הבן של ר’ מוישה, אליעזר שלנו, מקבל דרגת אלוף ומקבל את תפקיד מפקד חיל האוויר של העם היהודי במדינת ישראל”. ואז נדלקו האורות. בקהל חלפה צמרמורת. מיד אחר כך עלה שקדי לבמה והצדיע לאביו. הוא דיבר, אבל גרונו נחנק.
מאותו יום, בכל פעם שאולמרט ראה את שקדי, מסר ד”ש לאביו. שקדי, מצדו, היה מספר לאולמרט שאביו ממשיך לשאול את אותה השאלה: מדוע דווקא הוא שרד מכל בני משפחתו? שקדי היה עונה את התשובה הרגילה: אבא, נשארת בחיים כי קפצת מהרכבת. בינתיים התגלה הכור הסורי בידי אמ”ן והמוסד, וישראל השמידה אותו. איש מבני המשפחה של העוסקים במלאכה לא ידע דבר. רעייתו של אולמרט, רעייתו של שקדי, אף אחד לא הוכנס בסוד העניינים. מעטה החשאיות היה כבד.
התרעות פיקוד העורף