יום חמישי, 8 בספטמבר, התקיים בבית כלשהו, אי שם בארץ, מפגש יוצא דופן. היו בו כ־20 משתתפים, בהם אישה אחת. שמונה טייסי קרב, שמונה נווטי קרב, שני מפקדי חיל האוויר הישראלי לשעבר, אליעזר שקדי ועמיקם נורקין, וראש ממשלה לשעבר אחד, אהוד אולמרט. האישה הייתה עליזה, רעייתו של אולמרט, שביקש (וקיבל) אישור מיוחד לצרף אותה. והיה קצין נוסף בשם שי. עוד נחזור אליו.
הפגישה התקיימה לציון 15 שנה להשמדת הכור הגרעיני הפלוטוגני הסורי שבנה בשאר אל־אסד בחשאי במדבר, מתחת לאפה של ישראל. בפגישה ההיא לקחו חלק הטייסים והנווטים בשמונת מטוסי הקרב (ארבעה 15־F וארבעה 16־F) שהטילו על הכור יותר מ־17 טונות חומר נפץ, מפקד חיל האוויר דאז אליעזר שקדי, רמ"ח המבצעים בחיל האוויר דאז עמיקם נורקין וראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ורעייתו עליזה.
והיה עוד קצין אחד, בשם שי, זה שהביא את הרעיון המבצעי המבריק שאפשר לחיל האוויר להשמיד את הכור בלי שהסורים מבינים מה קרה שם. נחזור לפגישה הזו בהמשך. תישארו איתנו.
מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף אליעזר שקדי, מתי נודע לך בפעם הראשונה שאסד בונה כור גרעיני במדבר?
"כשהייתי ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר, החלטתי לא להסתפק בלקטי המודיעין עם הניתוחים והפירושים, אלא לבקש לקרוא את חומרי הגלם. בסוף 2006, כשאני כבר מפקד החיל, שמתי לב פתאום לידיעה מוזרה מאוד שהגיעה מסוריה. זה עורר את תשומת לבי, וביקשתי להבין איך היא יכולה להיקשר לכל מיני דברים שאנחנו עוסקים בהם. ארגנתי פורום מודיעיני מיוחד, עם מומחי להק מודיעין של חיל האוויר (למד"ן) ואנשי אמ"ן. קיבלתי שם סקירה על האפשרות שבסוריה מפתחים נשק גרעיני בחשאי. זה לא היה בידיעה הגולמית ההיא, אבל בצירוף כל הסימנים, זה החל לעורר חשד".
אז הנורה האדומה נדלקת לך בסוף 2006?
"כן, אבל את ההוכחה הביא המוסד רק בהמשך, במרץ 2007".
מה עובר לך בראש ברגע שאתה שומע שיש לאסד כור גרעיני? אתה כבר מבין שאתה תפגוש את הכור הזה מתישהו? שבסוף מי שיצטרך להשמיד אותו זה אתה?
"בשנייה שראיתי את זה, הבנתי שזה אירוע אחר. לא שום דבר אחר שידענו. זה אירוע ממשפחה אחרת. היה לי ברור שחיל האוויר יצטרך להתעסק עם זה בצורה הכי חדה שיש, אבל הרגשתי שזה אירוע גדול יותר מכולנו. לאורך כל הדרך ליוותה אותי התחושה הכפולה הזו: מצד אחד, מטרה שצריך להשמיד בצורה מקצועית, מצד שני, סיפור שהוא גדול מכולנו".
אני מניח שהיותך בן לניצולי שואה תדלקה את התחושה הזו.
"נכון. והיה לי קשה מאוד עם העובדה שבשלב הראשון ראש הממשלה אולמרט פנה לאמריקאים. יש בי הערכה עצומה לאולמרט, להנהגה שלו באירוע הזה, ובכלל, אבל חשבתי, והוא יודע את זה, שזו משימה שרק מדינת ישראל צריכה לבצע. הבנתי את ההיגיון של אולמרט, וידעתי שהוא צודק. הרי אם האמריקאים ישמידו את הכור הסורי, זה ישדר מסר הרתעתי חסר תקדים לכל שאר המזרח התיכון. האפקט יהיה חזק יותר מהשמדה בידי חיל האוויר שלנו. אבל היה לי קשה עם זה".
אז מה עשית?
"החלטתי שאני מתעלם מהפנייה לאמריקאים ומכין, במקביל, את התוכנית הכי מהירה והכי אגרסיבית להשמדת הכור. שאהיה במצב שאם ראש הממשלה יבוא אליי וישאל אותי אם אנחנו מסוגלים לעשות את זה מחר בבוקר, אני אגיד לו כן".
מתי האמריקאים מודיעים שהם לא תוקפים?
"אולמרט פנה לנשיא בוש כמעט מיד. ביולי האמריקאים השיבו בשלילה. לא היו להם חילוקי דעות איתנו. הם ראו את החומר והבינו מה נבנה שם. אבל בוש החליט לא לתקוף, ומבחינתו גם ישראל לא הייתה צריכה לתקוף. הוא רצה לפנות לנתיב הדיפלומטי ושיגר לצורך כך את קונדוליסה רייס. לשמחתי, אולמרט הפגין כאן נחישות והודיע לאמריקאים בפשטות: אם אתם לא תתקפו, אנחנו נתקוף. לא יהיה נתיב דיפלומטי. ומאותו רגע האיצו מאוד את ההכנות לתקיפה בצד שלנו".
ללכת על בטוח
אליעזר שקדי, 65, היה המפקד ה־15 של חיל האוויר הישראלי. אביו, משה שקדי, שנולד בהונגריה, היה הניצול היחיד במשפחתו מהשואה. הוא הצליח לקפוץ מהרכבת באושוויץ ולהישאר בחיים דרך סדרה ארוכה של נסים מסמרי שיער. כשהסתיימה המלחמה, חזר לכפר הולדתו בהונגריה, וקיווה שבני משפחה נוספים ששרדו יצטרפו אליו. אף אחד לא שרד.
אביו, אמו, ארבע אחיותיו - כולם נספו, עם בני משפחה נוספים. לאחר שעלה ארצה והקים משפחה נהג האב לשאול את שני ילדיו, אליעזר ואחותו, את השאלה שייסרה אותו: למה דווקא אני? למה מכל המשפחה דווקא אני שרדתי? למה אני כאן, בישראל, וכל המשפחה שלי נשרפה באושוויץ? שקדי ענה לאביו את התשובה המתבקשת: "כי אתה קפצת מהרכבת, אבא, הם לא היו איתך על הרכבת הזו". האב לא נרגע. הוא חיפש תשובה אחרת.
בינתיים הפך אליעזר שקדי, בנו של השורד, לטייס קרב מצטיין בחיל האוויר. 60 שנה לאחר שאביו קפץ מהרכבת לאושוויץ קיבל הבן את הפיקוד על חיל האוויר הישראלי, פוליסת הביטוח של מדינת היהודים. שקדי הוביל את החיל במלחמת לבנון השנייה ופיקד עליו גם במבצע "מחוץ לקופסה", השמדת הכור הגרעיני הסורי בדיר א־זור, בספטמבר 2007. לאחר שחרורו פנה לעסקים (היה, בין היתר, מנכ"ל אל על), ובשנים האחרונות הוא פעיל בתחום החברתי. הרצאת TED שלו הפכה לוויראלית ברשתות החברתיות, ובעקבותיה כתב את "למה מי זה מייקל", מקבץ סיפורים ותובנות מחייו. גם הספר, כמו ההרצאה, הפך ללהיט.
שקדי סולד מדברנות יתר. חוסך מילים. אף שישראל כבר קיבלה אחריות על השמדת הכור הסורי, אף שזה קרה לפני 15 שנה (בדיוק), הוא עדיין שומר על עמימות.
היו כמה אופציות להשמדת הכור, לא רק חיל האוויר, נכון? ואצלכם היו שלוש־ארבע תוכניות אלטרנטיביות: מהתקפה גלויה ורועשת עם עשרות מטוסים ועד התקפה שקטה, מינימלית, מתחת לרדאר, עם שמונה מטוסים בלבד.
"פותחו תוכניות בידי זרועות הביטחון שיש בישראל. בכל אחת מהאופציות הללו לחיל האוויר היה חלק בלעדי או משמעותי. עבדנו על כל התוכניות במקביל. אוויריות בלבד, או משולבות, אווירי וקרקעי. היו הרבה גרסאות, אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שהמטרה תהיה להשמיד את הכור בלי שתיפתח מלחמה כוללת. כלומר, שההתקפה תהיה בחתימה נמוכה ככל האפשר. בשלב מסוים קיבלתי שתי החלטות: האחת, שנתקוף עם שני סוגי מטוסים; השנייה, שנתקוף עם שלושה חימושים שונים".
למה?
"הכל קרה בתנועה, והיה צורך ללכת על בטוח. שני סוגי מטוסים כדי שלפחות אחד יגיע לשם, ושלושה סוגי חימושים כדי שלפחות אחד יפגע וישמיד את המטרה. בדיעבד, כל המטוסים הגיעו וכל החימושים פגעו בול, וכולם חזרו בשלום. אבל כשאתה מתכנן במצב של אי־ודאות, אתה צריך לכסות את כל האפשרויות ולפזר סיכונים. אני גם הגעתי אישית לשלוש הטייסות שקבעתי כי ישתתפו בתקיפה, שתי טייסות 16־F (זוג מכל אחת) וטייסת 15־F, וטסתי איתן במודלים המבצעיים לקראת המבצע, כדי להתרשם בעצמי".
ואיך אתה מתמודד עם האפשרות שאסד יפתח במלחמה כוללת כשיגלה שהשמידו לו את הכור?
"הבנתי שנצטרך למצוא בכל מחיר שיטה שבה נתקוף, נשמיד את הכור, והצד השני לא יבין מה קרה. הקמתי שני צוותים אדומים, שמדמים את החשיבה של האויב. שמתי שם קצין חריף שכל שלא היה חלק ממחלקת המבצעים, והיו גם מילואימניקים מהמודיעין שלא עשו חשבון לאף אחד. אמרתי לשותפי הסוד שאשמח לקבל רעיונות איך אפשר להשלים את הפאזל הזה, וכך התקיפה תהיה בחתימה נמוכה ככל האפשר והצד השני לא יבין מה קרה ואיך קרה. הגיעו רעיונות טובים מאוד, אבל יום אחד הגיע אליי קצין צעיר בשם שי".
מה תפקידו בכוח?
"הוא היה סרן או רב־סרן. איש צוות אוויר צעיר שבא לאלוף כי ידע שיקבל הקשבה. בדיעבד, הוא הודה שלא היה בטוח שאקבל את הרעיון שלו, אבל היה בטוח שאשמע. אז הוא בא אליי, ואמר: המפקד, יש לי רעיון. הקשבתי לו. אני אומר לך היום שהרעיון שלו, סוג של הצעה אופרטיבית מבצעית, הוא זה שעל בסיסו פותחה התוכנית שאפשרה לנו להשיג את המטרה: להשמיד, לא להותיר חותם ושאסד לא ידע מה קרה".
אני לא מבין, אתה בא באמצע הלילה, משמיד כור גרעיני ואסד לא יודע מה קרה?
"אני אגיד לך יותר מזה. גם היום, 15 שנה אחרי, כשהוא כבר יודע שתקפנו, הסורים לא מבינים מה בדיוק היה שם. הוא כבר יודע שהיו שם מטוסים ישראליים, אבל הוא לא מבין מה באמת קרה ואיך. והרעיון הזה, שעל פיו פעלנו, שימש אותנו אחר כך בפיתוח הפילוסופיה המבצעית של המב"מ".
לא סוד ששר הביטחון החדש אז, שנכנס זמן קצר לפני כן לתפקידו, היה אהוד ברק. הוא בא מעולמות המבצעים המיוחדים, ואני מבין שדווקא הוא שקל שיטות אחרות, אולי אפילו פעולה שאינה של חיל האוויר, אלא של יחידות מיוחדות.
"נכון. ידעתי שאם אצליח להראות לו משהו שיגרום לו לחשוב אחרת, הוא ישתכנע. הוא בא אליי אז לביקור ראשון בבסיס חצרים. ביקשתי ממנו להיכנס איתי לחדר צדדי. לקחתי מפית שהייתה שם ושרטטתי לו את הרעיון המרכזי של שי. ראיתי שהוא מבין בפעם הראשונה את הסיכוי גם להשמיד את המטרה וגם לבלבל את האויב, שלא יבין בזמן אמת מה קרה".
וברק השתכנע?
"בשורה התחתונה כן. זו החלטה לא קלה. ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל, מפקד חיל אוויר - צריכים לבדוק כל הזמן שלוש שאלות: הסיכוי להשמדת היעד, הסיכון למבצעים והסיכוי שתפרוץ מלחמה".
היה גם לחץ של זמן. ההערכה הייתה שהכור עתיד להיות "חם", כלומר תפעולי, בתוך זמן קצר.
"היה ברור שצריך לעשות את זה כמה שיותר מהר, לפני שהעסק ידלוף או תיווצר דינמיקה חדשה כלשהי. התקיימה אז פגישה במעון ראש הממשלה בבלפור עם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, ראש אמ"ן ואני. הוצג כל המודיעין, ואולמרט שאל כל אחד מהי ההמלצה שלו. אני המלצתי אז על התוכנית שבסופו של דבר אושרה ובוצעה".
הייתה דילמה בין כמה הצעות, והייתה אופציה שבה חיל האוויר לא שיחק תפקיד בלעדי. היו גם תוכניות בביצוע חיל האוויר.
"נכון. בסוף הפגישה חשבתי שיהיה נכון שאדבר עם ראש הממשלה בארבע עיניים. ביקשתי ממנו".
זה לא מקובל. אתה בחדר עם שר הביטחון והרמטכ"ל, הבכירים ממך, וביקשת להיפגש בארבע עיניים עם ראש הממשלה?
"כן. האירוע היה גדול יותר מכל זה. הוא לקח אותי הצידה, לעיני כולם. אמרתי לו שם: אדוני ראש הממשלה, אני רוצה להגיד לך עכשיו באופן בלתי אמצעי, באופן הכי ישיר, שאני מאמין שהתוכנית שהצגתי טובה מאוד, ועל פי מיטב הניתוח המקצועי שלי, נשמיד את הכור, ועל פי מיטב הניתוח המקצועי שלי, הצד השני לא יבין בזמן אמת מה עשינו, יכול להיות שהוא יבין יותר מאוחר, אבל ייקח לו זמן, ועל פי מיטב הערכתי המקצועית, זה יעבור בלי שהצד השני יגיב. ואז הוספתי משהו כמו: יעשו את זה האנשים הכי טובים שיש לעם ישראל".
רגע היסטורי נדיר
ניסיתי להבין איך האירוע הזה נראה מהצד של אולמרט. הרמתי לו טלפון. כך הפך הראיון עם שקדי לראיון כפול: שקדי ואולמרט. להלן פרטי שיחתנו:
מתי הבנת את גודל המורכבות של הסיפור?
אולמרט: "המורכבות הייתה העובדה שזה לא רק להשמיד כור, אלא גם למנוע מלחמה כוללת בעוצמה שטרם חווינו. אסד היה עם האצבע על הכפתור, וההערכה הייתה שילחץ עליו".
למה שיעשה את זה?
"בתחילת אותה שנה, 2007, הסורים קיבלו מידע שלפיו ישראל וארצות הברית מתכננות מתקפה בסתיו - ארצות הברית על איראן וישראל על סוריה. המידע הגיע אליהם מודיעינית ממדינה שלישית, שהייתה בקשר טוב איתם. מה שהם עשו בסוף חודש יולי היה להוציא מאות טילים במשקל טונה, שטווח הסטייה שלהם הוא 30 עד 60 מטר, ולהציב אותם על המשגרים.
הם היו מוכנים לירי, בלחיצת כפתור, לעבר כל המטרות האסטרטגיות שיש בישראל. ידענו על איזה בנק מטרות הם כיוונו. החשש היה שתקיפת הכור תתפרש אצלם כפתיחה באותה מלחמה שעליה הם קיבלו התרעה, והם פשוט ישגרו עלינו את מאות הטילים האלה. הם הרי לא ידעו שאנחנו יודעים על הכור".
נשמע מפחיד.
"עד כדי כך שהועלתה אז הצעה בידי משרד הביטחון, לחלק ערכות מגן לכל יישובי הצפון. פסלתי אותה על הסף. הבנתי שברגע שנחלק, זה יגיע לסורים, ואז הם ישתכנעו שאנחנו מתכננים מתקפה נגדם. אמרו לי: ראש הממשלה, מה תעשה אם הם יגיבו בכימי? אמרתי: אני ראש הממשלה, זו אחריות שלי. אז המצב הוא שאנחנו צריכים להכין תקיפה להשמדת הכור, בו־זמנית להתכונן למלחמה כוללת בשקט מוחלט, בלי שזה ידלוף, ולדאוג לכך שלאסד יהיה 'מרחב הכשה' שיאפשר לו לספוג את השמדת הכור בשקט, בלי להגיב. זה אחד המבצעים המורכבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת".
איך מתכוננים למלחמת גוג ומגוג כוללת בשקט?
"הרמטכ"ל גבי אשכנזי עשה את זה בתנאים האלה. כל הצבא התכונן והתאמן, ואף אחד לא ידע למה. הייתה כאן מורכבות מטורפת. היה גם צריך לחשוב מה קורה בתסריט הגרוע, כשהסורים משגרים לעברנו מאות טילים ופורצת מלחמה. הרי העולם יחשוב שהשתגענו, שפתחנו במלחמה. לכן הכנו בחשאי מערכה שקראנו לה 'ליגת על', עם ערכות הסברה מסווגות מיוחדות שהוכנו לכל מדינה בנפרד, עם מספר רב של שליחים שהיו אמורים להמריא למחרת לכל היעדים החשובים בעולם עם הערכות האלה, כדי שכולם יבינו שישראל לא מחרחרת מלחמה ושידעו מה נעשה כאן".
איך נערכו ההכנות למלחמה?
אולמרט: "הייתה בעיית זמנים. היינו אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם הרבה חסרים ומלאים שהיה צריך לחדש. ידענו שאסור שהמלחמה תפרוץ בחורף, שכן מזג האוויר ישלול מאיתנו את היתרון האווירי העצום שלנו. כלומר, אסור להיכנס לחודשים אוקטובר־נובמבר. הזמן היה קצר. הרמטכ"ל אשכנזי בא אליי עם רשימה ארוכה של עשרות אמצעים ופריטים שצריך למלחמה. שלחתי את טורבו (יורם טורבוביץ, ראש הסגל, ב"כ) לבית הלבן. טורבו טס בערב, הגיע בבוקר, וישב עם סטיב הדלי, היועץ לביטחון לאומי, שעדכן את הנשיא".
מתי זה קורה?
אולמרט: "בתחילת אוגוסט. הדלי שאל את טורבו: איך אתם רוצים את זה - ברכבת אווירית או באונייה? אנחנו הנחנו מראש שרכבת של מטוסי גלקסי תדלוף. העדפנו אונייה. אמרנו לאמריקאים שזה סופר־דחוף. הם אספו את כל מה שביקשנו מהגורן ומהיקב, ממחסני החירום ומהמלאי הקיים, מאיפה לא. הם העמיסו אוניית ענק. גדולה כל כך, שלא היה אפשר להכניס אותה לכאן. היא עגנה בכרתים. סגרנו את נמל אשדוד ליומיים, והעברנו את הכל בשרשרת של אוניות מכרתים לכאן. ואז הרמטכ"ל בא אליי, ואמר: אני מוכן".
זה בטח עלה הון תועפות.
אולמרט: "תתפלא, זה לא עלה בכלל. כל האמצעים האלה הועברו למחסני החירום שלאמריקאים יש כאן. המשמעות הייתה שלא שילמנו בכלל. זה יצא מימ"חים אמריקאיים והגיע לימ"חים אמריקאיים".
יש אגדה אורבנית שלפיה הייתה דליפה על הכור הסורי לעיתונאי אמריקאי, מה שזירז את התקיפה.
אולמרט: "לא ממש. האמריקאים אמרו לנו בשלב מסוים שיש גורם מודיעיני שמתעניין פתאום במה שקורה שם במדבר הסורי. אולי מפני שרוב המאמץ הלווייני הועבר פתאום לשם. היה מדובר בשירות ביון ידידותי. הרמתי טלפון לראש הממשלה של אותה מדינה, קבעתי איתו שהאנשים שלי יבואו לפגוש את המקבילים שלהם אצלו. שלחתי לשם את מאיר דגן ואת עמוס ידלין.
הם ישבו עם ראש השירותים שם. היינו ביחסי קרבה, והחלטתי לעדכן אותם, בתנאי שלא יפעלו ולא ידליפו. אמרתי לראש הממשלה: אני מעדכן אותך, בתנאי שלא תספר לנפש חיה. לימים, כשראש אותו שירות סיים את תפקידו, הוא פגש אותי ואמר לי שזה היה רגע נדיר וחסר תקדים בהיסטוריה שלהם, שמדינה זרה עדכנה אותם לפני שיצאה למבצע רגיש כל כך. הוא אמר לי שכשהוא עדכן את ראש הממשלה שלו, הוא כמעט פרץ בבכי".
בוא נלך לאותה פגישה שבה הוצגו כל ההצעות והדרכים לפעולה, ובה שקדי ביקש ממך לדבר בארבע עיניים.
"זה היה ביום שישי, 31 באוגוסט, אצלי בבית, בבלפור. ביקשתי שיציגו את כל החלופות. הייתי מתואם מראש עם שקדי שיציג את החלופה שקראנו לה 'ניגון שקט'. היא הייתה גלגול של חלופה גדולה ורועשת בהרבה, ששמה היה 'אורות הבמה'. התוכנית הזו הייתה בנויה על זה שעם הכור נשמיד גם את כל מערך הטילים הסוריים, כדי למנוע את הפגיעה האסטרטגית בנו במקרה של מלחמה. בינתיים התפיסה שלנו השתנתה.
גם עמוס (ידלין), גם מאיר (דגן) וגם שקדי האמינו שיהיה אפשר לסגור את זה בשקט, בלי שהסורים יגיבו. באותה ישיבה הציג שקדי את האופציה השקטה, בחתימה נמוכה, עם מינימום רעש. ביקשתי משני אנשים שיביעו את דעתם - הרמטכ"ל אשכנזי, שביקש ממני לתת את המלצתו בקבינט, ביום רביעי. ביקשתי גם משר הביטחון ברק, והוא העדיף לא לומר את דעתו. סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי ביקש פתאום להגיד משהו. 'אני ממליץ מאוד', הוא אמר, 'שנאמץ את ההמלצה של חיל האוויר. זו הפעולה הנכונה, היעילה והטובה ביותר'".
אני מבין שהאלטרנטיבה הייתה פעולה קרקעית של יחידות מיוחדות, שכבר הייתה מוכנה לגמרי.
"נכון. אבל העוצמה של פעולה אווירית הייתה גדולה בהרבה. המטוסים הורידו על הכור הזה 17.2 טונות של חומר נפץ. בפעולה קרקעית העוצמה הייתה פחותה בהרבה, והיה גם את העניין של להחזיר את הלוחמים - מאות קילומטרים בעורף האויב - הביתה".
ככה נגמרת הפגישה? בהמלצה פתוחה של שקדי וקפלינסקי?
"אמרתי לנוכחים: אוקיי, הישיבה נעולה, קבינט ביום רביעי. ואז מפקד חיל האוויר ביקש ממני ארבע עיניים. ישבו שם לא מעט אנשים בכירים ממנו, מפקדים שלו. אבל האווירה הייתה אחרת. זה לא היה יום רגיל. חיבקתי את כתפיו והלכנו לפינת החדר. עמדנו שם בראשים צמודים, והוא אמר לי: אדוני, תאשר את ההמלצה שלי, אלה הטייסים הטובים ביותר בעולם. אמרתי לו, גם אתה".
מה היה בקבינט?
"עוד לפני כן זימנתי אליי לחדר את היועץ המשפט מני מזוז, את שר הביטחון ברק, את טורבוביץ ואת היועץ המדיני שלום תורג'מן. ביקשתי שננסח את הצעת ההחלטה לקבינט. אמרתי להם שאם זה יצליח, אין לנוסח ההחלטה שום משמעות. אם זה ייכשל, צריך יהיה להראות שהיה הליך פורמלי, תקין ומדויק. בכל מקרה, אמרתי, אני אהיה האחראי. החלטנו על נוסח פשוט: הקבינט מסמיך את ראש הממשלה, בהתייעצות עם שר הביטחון ושרת החוץ, לקבל את ההחלטה על סיכול הכור הגרעיני בסוריה".
ומתי קיבלתם את ההחלטה הסופית?
"אחרי הקבינט, בשעה שש בערב, זימנתי את ציפי ליבני ואהוד ברק. שקדי כבר היה בדרך לחצרים, לתדרוך אחרון עם הטייסים".
בחזרה לשקדי: למה היה חשוב לך כל כך להגיד לאולמרט מה שאמרת לו באותה שיחה צדדית?
"זו סיטואציה חריגה. היסטורית. כשראש ממשלה צריך לקבל החלטה כבדה והרת גורל כל כך, הרגשתי שאני צריך להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שיש לו על מי לסמוך. אני חושב שהוא הבין".
זאת אומרת שאת ברק שכנעת עם השרטוט ההוא על המפית, בחצרים, סביבות חודש קודם. ולאולמרט נתת את הפוש האחרון באותן ארבע עיניים אצלו במשרד?
"ניסיתי לעשות את הכי טוב שאפשר".
ובנוגע לתקיפה עצמה, ב־6 בספטמבר, כמעט שבוע אחרי הפגישה בבלפור. מתי הטייסים יודעים?
"היו מעט מאוד שותפי סוד. בכל טייסת היה אחד שידע, וכל הטייסים ואנשי צוות האוויר התאמנו על מודלים, בלי לדעת לאן טסים ומהי המטרה. הכנתי מודלים לכל אחת מהתוכניות, מהגדולה עד הקטנה, מ'אורות הבמה' ועד 'ניגון שקט'. גם הרמטכ"ל אשכנזי הגיע, רציתי שגם הוא יטוס באחד המודלים, זה לא הסתדר בגלל לחץ הזמן.
היה חשוב שהוא יראה איך זה קורה, מה רואים מהבור של חיל האוויר, איך שולטים באירוע ומנווטים אותו. אני זוכר שאחרי המודל האחרון ישבנו, גבי ואני, אצלי בחדר, ועשינו שיחה מלב אל לב, והיא נמשכה כשעתיים. זה לא עניין שגרתי, אבל כנראה שנינו הרגשנו שזו שעה היסטורית".
הייתם בקשר טוב?
"ברור. כשהוא היה ראש מחלקת המבצעים של צה"ל, אני הייתי ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר. גבי ניהל את זה מעולה".
ומה היה בשיחה ביניכם?
"הכל. הרגשתי שהוא עדיין מתלבט. בסוף, מה שבא לקבינט זה מה שהרמטכ"ל מביא. לא מה שמפקד חיל האוויר מביא. נדמה לי שההתלבטות שלו חלפה בסוף השיחה".
מה עשית אחרי הפגישה בבלפור?
"ידעתי שיש עוד התלבטות בין התוכנית שלנו לתוכנית אחרת, שגם היא הייתה מוכנה לגמרי. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לחכות. אמרתי שאני הולך בכל הכוח, שאני עובר למצב מבצעי, שאם לא אצא לדרך, זה לא יקרה. אז הפעלתי את הפקודה והתחלנו לרוץ. הם היו יכולים לעצור אותי בכל נקודה. כך עשיתי. זה אושר בשלישייה אחרי הקבינט, ואני כבר הייתי מוכן".
בין לבין גם היית צריך להכין את חיל האוויר למלחמה כוללת?
"כן, והייתי צריך לעשות זאת בלי שיבינו בחיל האוויר מה אני עושה. זה היה אירוע מורכב ומסובך מאוד. אל תשכח שגם כוחות הקרקע בצה"ל לא ידעו, ולכן, אם הייתה פורצת מלחמה, אנחנו היינו צריכים לתת את המענה הראשוני".
מתי אתה יודע שזה קורה?
"אני לא מחכה לדעת כלום. קראתי לנורקין, ראש מערך המבצעים, אמרתי לו להפעיל את התוכנית - היא הייתה מוכנה להפעלה - והחלטתי שאני נוסע לדבר עם הלוחמים, הטייסים והנווטים".
מה רצית להגיד להם?
"קודם כל רציתי ללחוץ יד לכל אחד מהם ולהביט לו בעיניים. לא בכל יום אתה שולח אנשים למשימה כזאת. אין לוחם שישמע דבר כזה ולא יבין שזה הדבר החשוב והמדהים ביותר שהוא עומד לעשות בחייו. אמרתי להם שלושה דברים: אין מצב שאתם חוזרים והכור קיים. תפילו את החימוש בצורה מדויקת, תשמידו את הכור, תשתדלו לא ליפול ותשתדלו לא להפיל".
לא ליפול אני מבין. למה לא להפיל?
"במצב רגיל, ברור שהפקודה היא לבצע את המשימה ולהפיל את כל מי שמנסה לסכל. אבל זה לא היה מצב רגיל. להפיל מטוסים סוריים, פירושו להגדיל את הסיכוי למלחמה כוללת. אנחנו רצינו להשמיד את הכור, ולא להכניס את האזור למלחמה. ברור שאם יש סיכון ממשי ואין ברירה, מפילים. אגב, גם נפילה שלנו, טייסים הרוגים או שבויים, מאיצה את ההידרדרות".
היו להם שאלות? השגות?
"לא. אין לוחם שלא יעשה הכל כדי לקבל משימה כזו".
וכשאתה אומר להם בפעם הראשונה שיוצאים להשמיד כור גרעיני סורי שאסד בנה בחשאי במדבר, אתה מזהה אישונים מתרחבים?
"ברור".
מתי השיחה הזו מתקיימת?
"אחר הצהריים. בערב היה התדריך, ובלילה יצאנו לתקיפה. אחרי השיחה יצאתי לבור של חיל האוויר, משם פיקדתי על המבצע".
איך זה מתנהל בבור של חיל האוויר? ישבו איתך שם כולם? ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וכו'?
"לא. לצדי היו המפקדים הבכירים של חיל האוויר, רמ"ח מבצעים, ראש להק המודיעין וכולי. כל מי שמעליי, בדרג הצבאי והמדיני, לא נכנס. זו הייתה החלטה שלהם, מתוך הבנה שצריך לתת למפקד המבצע לנהל אותו בשקט, בלי רעשים חיצוניים".
שקדי מדייק. הנה גרסת אולמרט: "ישבתי ליד שקדי בלא מעט מבצעים של חיל האוויר, אבל הפעם הזו לא. זו הייתה הבקשה של הרמטכ"ל אשכנזי. הוא אמר שצריך לתת למפקד חיל האוויר לפקד על הפעולה הזו בלי הלחץ של ראש ממשלה, שר חוץ, שר ביטחון וכדומה. ישבנו בחדר סמוך, ראינו מה שקורה על המסכים, וקיבלנו תדרוך בזמן אמת מראש להק המודיעין של החיל".
מתי יצאת מהבור ודיווחת שהמטרה הושמדה?
שקדי: "זה לקח זמן. מילת הקוד להשמדת הכור הייתה 'אריזונה', ואותה המוביל היה אמור לדווח. הוא היה אמור לקבל דיווח 'אלפא' מכל טייס, אחרי שפגע במטרה. חיכינו למילים האלה. כששמעתי את ה'אריזונה', הסתכלתי על רמ"ח המבצעים נורקין, והוא הסתכל עליי חזרה. הייתה שמחה פנימית רבה, סיפוק עצום".
אז יצאת מיד לספר לחבר'ה?
"לא. נשארתי עוד איזה 20 דקות, כי בכל רגע הייתה עלולה לפרוץ מלחמה. הטייסים שלי עוד היו בשטח אויב. הייתי צריך לוודא שהם יצאו, שכולם בסדר, שהשטח רגוע. יש התנהלות מבצעית ברורה מאוד במצבים כאלה".
מרגע שהם המריאו ועד ה"אריזונה", כמה זמן חולף בערך?
"בערך שעתיים וחצי".
כשאתה סוף־סוף יוצא, איך זה נראה בינך לבין הדרג המדיני?
"יצאתי בערך חצי שעה אחרי הדיווח 'אריזונה'. פגשתי את ראש הממשלה, שנראה נרגש מאוד. הוא חיבק אותי חיבוק גדול. אמרתי לו, עד כמה שאני זוכר, שביצענו את המשימה שהטילה עלינו ממשלת ישראל. אמרתי לו ששנינו מבינים את המשמעות של זה. אני יכול להגיד לך היום, שככל שהזמן חולף, המשמעות מתחדדת יותר.
תאר לך שהכור לא היה מתגלה ולא היה מושמד. היום הייתה יכולה להיות לדאע"ש פצצה גרעינית, שכן המרד הסורי יצא מהאזור הזה. יש לי הערכה עצומה לדרך שבה אולמרט ניהל את זה; ההיבט הבינלאומי, הניהול מול האמריקאים, מול מערכת הביטחון, מול הצבא. הייתה כאן תחושה של משהו גדול מאיתנו בכמה מספרים. הייתה כאן המחויבות שלך לעם שלך. הייתי שם במקרה, נפל בחלקי לעשות את זה, אני אסיר תודה על כך".
יש לקחים שאפשר להפיק מזה על ההרפתקה הגרעינית מול איראן?
"הלקח העיקרי שלי הוא השקט. תראה מה קורה בעניין האיראני, ותראה באיזה שקט, באיזו דממה, נוהל העניין הסורי. היה שקט מבצעי טהור ומוחלט. ואני חושב שככל שמדברים פחות, זה טוב יותר. אני מבין את הדור הנוכחי של המפקדים והמנהיגים, אני מבין את גודל האחריות על כתפיהם, ועדיין, אני חושב שזה לא נכון לעשות דברים בחוץ".
אם כי קשה להשוות. הכור הסורי היה סודי. איש לא ידע עליו בכל העולם. כאן יש תוכנית גרעין פומבית, שכל העולם מתעסק בה כבר שני עשורים.
"זה נכון. אבל אני יכול להעביר לך עכשיו ניתוח מקצועי מעמיק על כל ההיבטים המבצעיים הקשורים במבצע שלנו ובמצב מול הגרעין האיראני, אבל אני לא חושב שזה יועיל. להפך, זה יזיק. הדיונים האלה, מקומם בתוך החדרים, לא מחוצה להם".
ד"ש לאבא
נדלג עכשיו לפגישה לציון 15 שנה להשמדת הכור, שבה נפתחה הכתבה הזו. עליזה אולמרט השתתפה בה, כאמור, לבקשת בעלה, “כדי שסוף־סוף גם היא תדע מה היה שם”. המארח היה הטייס הבכיר שהוביל את השמינייה אל היעד. בפגישה השתתף גם אלוף תומר בר, מפקד חיל האוויר הנוכחי, שעזב לקראת הסיום כי הוזעק למטה החיל. כולם התרגשו מאוד.
אחד הדוברים, טייס שהיה בשעתו מילואימניק, איש הייטק, סיפר איך ביום התקיפה הוא ניהל בדיוק ישיבה מכרעת בפרויקט גדול שבו עסקה החברה שלו. הוא ניתק את הטלפון וביקש שלא יפריעו לו. אבל בחיל האוויר לא זרמו. הגיעו איכשהו למזכירתו, והיא נכנסה אליו בפנים חמורות. הוא מיד הבין - וטס לבסיס. במשך חודשים הוא התאמן למשימה שלא ידע את פשרה. כעת הוא הבין שהולך להיות משהו גדול. רק בחמש בערב גילו לו ולשאר הטייסים מהי המטרה. הם הבינו מיד.
מתברר שהטייסים והנווטים של מבצע “מחוץ לקופסה” נפגשים בכל שנה לציון האירוע. לא חשוב איפה הם נמצאים באותו רגע. עוזבים הכל ובאים. לפני ארבע שנים הזמינו גם את אולמרט. השנה, לכבוד התאריך העגול למחצה, הוזמן שוב אולמרט, והוזמנו מפקדי החיל (שקדי, נורקין, בר). ובא גם הבחור שנתן לשקדי את הרעיון ההוא, שהוגדר בידי כל המשתתפים כ”מבריק, מהפכני, משנה עולמות”. אגב, הקצין הזה הספיק להשתחרר מהחיל, והוא עובד היום כמורה במערכת החינוך בישראל. איפשהו בארץ יש תלמידים שנהנים ממנו, וכל שנותר הוא לקנא בהם.
במפגש הזה דיברו גם אולמרט, שקדי ונורקין.
שקדי, בתורו, סיפר על אבא שלו. ועל המכתב. בסיומו של הסיפור לא נותרה בחדר עין אחת יבשה לגמרי. מתברר שלאחר המבצע ישב ראש הממשלה אולמרט וכתב 250 מכתבי תודה לכל מי שנטלו בו חלק בכל הגזרות, ההקשרים והרמות. המכתבים היו מודפסים על נייר רשמי של ראש הממשלה. לכל אחד מהם הוסיף אולמרט כמה מילים אישיות, מיוחדות לנמען, בכתב ידו. על המכתב לשקדי הוא כתב: “ד”ש חם לאבא”.
מאיפה הם מכירים? מאירוע שנערך פעם במוצאי יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. אולמרט היה מ”מ ראש הממשלה. שקדי מפקד חיל האוויר. הם ישבו יחד. ליד שקדי ישב אדם מבוגר. היה קהל גדול. בשלב מסוים כבו האורות, ועל הבמה נפתח מסך גדול, שבו ראו את האיש המבוגר שיושב ליד שקדי מדבר למצלמה ואומר: “שלום, שמי משה שקדי. אני נשארתי לבד בעולם. לבד. כשנגמרה המלחמה, חזרתי לכפר הולדתי בהונגריה, חיכיתי לראות מי יחזור. אף אחד לא חזר. היו לי אחים, אחיות, הורים, דודים, דודות. היו מאה בני משפחה, מתוכם רק אני שרדתי.
נשארתי לבד. לבד. למה רק אני נשארתי? אני לא מבין. עליתי ארצה, פגשתי את נחמה, שעלתה דרך מצרים. נולדו לנו שני ילדים. בן ובת. יום אחד הזמינו אותי לבוא למטה הכללי של צה”ל. אני, ר’ מוישה, שנשאר לבד בעולם, מוזמן למטה הכללי? לקחתי את נחמה והלכנו. קיבלו אותנו יפה, הושיבו אותנו במקום טוב, ואז ראיתי שהבן שלי, הבן של ר’ מוישה, אליעזר שלנו, מקבל דרגת אלוף ומקבל את תפקיד מפקד חיל האוויר של העם היהודי במדינת ישראל”. ואז נדלקו האורות. בקהל חלפה צמרמורת. מיד אחר כך עלה שקדי לבמה והצדיע לאביו. הוא דיבר, אבל גרונו נחנק.
מאותו יום, בכל פעם שאולמרט ראה את שקדי, מסר ד”ש לאביו. שקדי, מצדו, היה מספר לאולמרט שאביו ממשיך לשאול את אותה השאלה: מדוע דווקא הוא שרד מכל בני משפחתו? שקדי היה עונה את התשובה הרגילה: אבא, נשארת בחיים כי קפצת מהרכבת. בינתיים התגלה הכור הסורי בידי אמ”ן והמוסד, וישראל השמידה אותו. איש מבני המשפחה של העוסקים במלאכה לא ידע דבר. רעייתו של אולמרט, רעייתו של שקדי, אף אחד לא הוכנס בסוד העניינים. מעטה החשאיות היה כבד.
שמונה שנים לאחר השמדת הכור, עוד בטרם נשאה ישראל באחריות על הפעולה, החמיר מצבו של משה שקדי. השנה הייתה 2015. “הרגשתי שאבא שלי מסיים, שהגיעה שעתו”, אומר שקדי, “והחלטתי לעשות מעשה. הלכתי אליו. הוא כבר לא דיבר, אבל היה צלול. היו לו עיניים כאלה כחולות, עמוקות. נתתי לו את המכתב שאולמרט כתב לי אחרי השמדת הכור. הקראתי לו את המכתב מההתחלה ועד הסוף. כולל ה’ד”ש חם לאבא’. הוא הביט לי בעיניים, וידעתי שהבין הכול. ופתאום אבא התחיל לבכות. הוא סוף־סוף קיבל את התשובה לשאלה ששאל כל חייו, למה דווקא הוא שרד מכל המשפחה. כעבור כמה ימים הוא מת”.