"היא אמא גיבורה", אומרת למוסף מעריב יפעת זיילר פז, בת דודתה של שירי, "זה כל מה שראיתי בסרטון הראשון. רואים שהבעתה שקטה, בשביל לא להפחיד את הילדים. איזה אינסטינקט בסיטואציה לא הגיונית. גם כמה זה כבד להחזיק שני ילדים ככה, לי יש ילדה בת שנתיים ותינוק בן עשרה חודשים ואני לא מסוגלת. אומרים שאמהות שרואות את הילד שלהן במצוקה יכולות להרים גם מכונית. זאת לגמרי ההוכחה. אבל אני מסרבת שהווידאו הנוראי הזה יהיה הזיכרון האחרון. הם הפכו לסמל בעל כורחם. אני חושבת שזה קרה כי הסרטון היה אחד הראשונים שהתפרסמו באותו יום זוועתי. הרבה ילדים נחטפו ונרצחו באותו יום, אבל לא היה תיעוד. באיזשהו מקום הסרטון ייצג את מכלול הסיפורים הנוראיים".
בפעם הראשונה שיפעת ראתה את הסרטון מבוקר ה-7 באוקטובר, הטלפון נפל לה מהיד. מאז היא הספיקה לבחון ולהתמקד בכל פרט. "מי שהסתכל עליו מספיק פעמים מבחין בכתם דם שיש על השמיכה", היא מתארת. "תהיתי אם הוא של אחד הילדים? האם שירי פצועה? הייתי בחרדה ענקית לירדן (ביבס, בעלה של שירי ואבי הילדים - מ"ב) שלא מופיע בסרטון. הייתה שנייה ששירי מסתכלת הצדה לרצפה, ואמרתי 'אוי ואבוי, מה היא רואה שם?'".
"התחושות שלי רק התחזקו בנוגע לחשיבות ולמחויבות שיש למדינה שלנו להחזיר אותם בכל מחיר. אין מחיר כבד מדי, זאת רק ההוכחה לכך. נכון, אנחנו יודעים שעומד מולנו אויב אכזר אבל הייתה גם למדינה שלנו מחויבות לשמור על שירי שלי ועל הילדים. ואם יש דרך להחזיר את האמון שלי, את האמון של העם בכך שהמדינה שלנו שמה את האזרחים במקום הראשון זה רק דרך החזרת החטופים שלנו. כי היום זאת הבת דודה שלי ומחר זאת יכולה להיות בת דודה של מישהו אחר, וכולנו מסכימים שאין לנו תקומה בלי החטופים".
התרעות פיקוד העורף