34 ימים ולילות מייסרים המתינו בני משפחתה של רוני אשל ז"ל למידע על גורלה. היא הוכרזה כנעדרת ואיש לא ידע האם נרצחה, נפצעה או נחטפה. הוריה עשו כל שביכולתם לשרטט את השעות שקדמו לאות החיים האחרון שקיבלו ממנה אבל בימים הראשונים ולאורך כמעט שבוע שלם אף אחד מגורמי הצבא לא יצר עמם קשר, לא מסר מידע או ליווה אותם במסע האפל של חוסר הוודאות. רק כשיצאו לתקשורת נזכרו בהם. היא הייתה החיילת הנעדרת האחרונה שזוהתה ורק כחודש לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוגדרה חלל צה"ל.
"רוני הייתה מנכ"ל הבית", מעיד עליה אביה אייל בראיון נרחב וכואב למוסף מעריב שיפורסם במלואו ביום שישי. "היא ידעה בכל דקה מה קורה עם כולנו, וגם כשהתגייסה לצבא היא ליוותה את המשפחה מרחוק ותמיד בדקה מתי הכלב אכל, לאן אחיה אלון יוצא לבלות ואיזה ציון קיבלה אחותה יעל במבחן".
רוני הייתה הבכורה, בת 19 ושבעה חודשים במותה. בעוד חודשיים הייתה אמורה לצאת לחופשת השחרור. ובערך באותו הזמן אחותה יעל תסיים את התיכון ותתגייס לצבא. "כי חינכנו את הילדים שצה"ל הוא צבא העם, וצה"ל מגן על המדינה, ובסוף המדינה היא של כולנו".
למדנו בדרך הקשה שצה"ל איבד את המקצועיות והחדות והכשירות שהייתה בו לפני עשרים שנה, והיום התרבות הארגונית בצבא היא מהכושלות בצבאות העולם. אז אנחנו מגייסים את הילדים אבל נאבקים במקביל על שינוי עומק כי מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר הוא לא עוד אסון שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. האנשים שאחראים עליו ישלמו את מלוא המחיר".
וככל שעל הנייר ראו בתפקיד הזה שליחות משמעותית, ככה זלזלו בהן במהלך השירות הצבאי. לאף אחד לא היה אכפת מהן, את אף אחד לא עניין מה הן אמרו ואף אחד לא היה מוכן לשמוע לאזהרות שלהן. אמרו לרוני, 'תעשי את העבודה שלך בחמ"ל, תעבירי את המשמרת ואז תקומי ותלכי'. הן היו זוטרות. סך הכל רב"טיות בצה"ל ומה פתאום שסגן אלוף יקשיב בכלל לדיווח שיש להן גם אם הוא קריטי.
חטא היוהרה לא התחיל ונגמר ברמטכ"ל ובשרשרת הפיקוד הבכירה, כמו שהוא לא התחיל רק בממשלה ובדרג המדיני והבטחוני. חטא היוהרה היה מול התצפיתניות בדרג הפיקוד הנמוך. לא שמעו להן, לא עשו שימוש בדיווחים שלהן וזלזלו בהתראות הרבות שהן העבירו. זה היה חלק מהתרבות הארגונית הכל כך כושלת במערכת הצבאית".
התרעות פיקוד העורף