בלילה שבין ה־19 ל־20 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע “צוק איתן", נכנסו חיילי חטיבת גולני לשכונת שג’אעייה שבפאתי עזה בשיירה שכללה שני טנקים ואחריהם שני נגמ"שים מדגם M־113. הנגמ"ש הקדמי, שהוביל תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13, נתקע באחד הרחובות בשכונה כתוצאה מתקלה טכנית. באותו זמן שוגר לעברו נ"ט שפגע בו פגיעה ישירה והוא התלקח ובער במשך שעות. הטיל נורה מבניין סמוך ומחבלים פתחו באש לכיוון הנגמ"ש הבוער ואף התקרבו אליו, ככל הנראה בניסיון לחטוף גופות.
בתום האירוע, שהוגדר כאחד האסונות הכבדים שחווה צה"ל, התברר כי שישה חיילים שהיו בתוך הנגמ"ש נהרגו וחייל נוסף, אורון שאול, הוגדר כ"נעדר". ב־25 ביולי אישרה ישראל כי שאול נהרג אף הוא וכי גופתו מוחזקת בידי חמאס. המחבלים בנו בכיכר פלסטין, ששימשה סמל לשלטון הטרור של חמאס, פסל בדמות נגמ"ש שממנו יוצא אגרוף ועליו תלויה דיסקית עם שמו של שאול כאות לניצחון על צה"ל באותו אירוע.
מהנגמ"ש ניצלו שניים: אוהד רויסבלט, מפקד הנגמ"ש, והקשר שלו, ניסן מושייב, שמאז ועד היום דואגים לזכור ולהזכיר את חבריהם שנפלו באותו אסון: סמל מקס שטיינברג, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמל שון מונדשיין, סמל בן וענונו, סמ"ר אורן נח וסמ"ר אורון שאול. יהי זכרם ברוך.
“הפיכת קערה"
“הרגע הכי דרמטי מבחינתי באותו אירוע היה אחרי שנורה טיל RPG שפגע בנגמ"ש והיה פיצוץ מטורף וירי. זו הייתה הפיכת קערה מאוד משמעותית", משחזר רויסבלט (32), שנפצע קשה באירוע. “ממצב של שקט מוחלט וחושך מוחלט ותנועה של כוחות שלנו ורעשי צעדים – פתאום בשנייה אחת הכל התהפך. ירי ופיצוצים. נפגעתי מירי ברגליים וביד, והדבר שהכי זכור לי הוא שבאיזושהי נקודה הבנתי שאני נשארתי לבד בשג’אעייה, כבר התחלתי להבין שהחיילים שלי לא בין החיים ושנשארתי לבד מול מחבלים שלא מפסיקים לירות עלינו ולשלוח טילים לכיווננו. הבנתי שזה עניין של שניות עד שמישהו יבוא וינסה לחטוף אותי. הרגע שהכי זכור לי הוא הנקודה שבה שלפתי רימון מהצד של הווסט, שמתי אותו על החזה, החזקתי את הנצרה ואני זוכר את עצמי שוכב על הגב עם רימון על החזה ומחכה. אמרתי לעצמי שברגע שמישהו מגיע אליי אני מפוצץ את עצמי יחד איתו".
בעודו “ממתין" למחבלים הגיעה הגאולה, כדבריו, שרויסבלט לא ציפה לה, בדמות הקשר שלו, ניסן מושייב: “לא היה לי מובן איך אני שוכב שם ואף אחד לא מגיע, ומה ששינה את זה היה שהרמתי את הראש שלי וראיתי את ניסן, חי ועומד כמה מטרים ממני עם נשק. עצם זה שראיתי אותו חי שינה את המשוואה כי הרגשתי שאני כבר לא לבד יותר. זה מבחינתי נתן לי את הביטחון שבתוך המצב הקיצוני, המופרך וההזוי הזה – אני לא לבד. ראיתי את ניסן עם נשק, בהכרה, והוא היה בסדר, וזה היה הכל עבורי".
“כמו לכל אדם גם לי יש פחדים, ואחד הפחדים שלי זה מחושך, אבל ברגע שנקלעתי לסיטואציה והבנתי שאני לבד, אמרתי לעצמי שאעשה את הכל כדי להציל את עצמי, וברגע שראיתי את אוהד הבנתי שאני לא לבד ויש לי את האחריות לא רק להציל את עצמי אלא להציל עוד מישהו", מוסיף מושייב (29). “תוך כדי הסיטואציה צעקתי את שמות החברים, הבנתי שאין אנשים בחיים, וכשאוהד זחל אליי – הרגשתי יותר ביטחון".
“הכוחות הראשונים שהגיעו אלינו, הכוח השני של המחלקה שלי, הגיעו אלינו אחרי כרבע שעה, ופינו אותי לבית החולים אחרי כשעה־שעה וחצי, שזה יותר מנצח במונחים של קרב", מציין רויסבלט. “כשהנגמ"ש השני הגיע לחלץ אותנו שכחתי מקיומו כי התעסקתי כל כולי בחבר’ה שלנו", אומר מושייב. “כשאוהד אמר לי ‘ניסן, תראה מה עם הנגמ"ש של גרוסמן’, הבנתי שאנחנו לא לבד ושאנחנו צריכים להכווין את הכוח הזה אלינו. וכך זה היה".
“למדתי הרבה מעזה"
ממרחק של עשור, השניים מסתכלים אחרת על האירוע ששינה את חייהם. “אני זוכר שבהתחלה לקח לי קצת זמן להבין מה שקרה. כשפוניתי למיון בבית החולים בילינסון, לא ידעתי גם להגיד מה בדיוק קרה", מספר רויסבלט.
“מיד הגיעו לתחקר ולשאול אותי ולא היה לי מושג. לא איבדתי הכרה ולא נאלמתי אלא קרו המון דברים במקביל ועזבתי את שג’אעייה כשלא הבנתי עד הסוף מה היה. הקושי הגדול שליווה אותי בשעות הראשונות היה אי־הידיעה לגבי מה היה. אחרי זה הייתי צריך להתמודד עם תחושות אשם כי אני המ"מ, אני המפקד ואני התחייבתי להחזיר את החיילים שלי הביתה, ואני חזרתי הביתה והחיילים שלי לא. זה משהו שהיה לי קשה מאוד להתמודד איתו, וזה מלווה אותי עד היום. זו תחושה שונה מפוסט־טראומה. להיות מפקד שכול זה משהו שרק מי שנמצא באותו מצב יכול להבין".
“ניהול סיכונים נכון"
בשנים שחלפו מאז הפך רויסבלט כאמור לעורך דין והוא עובד במשרד עורכי הדין ש. הורוביץ בתל אביב, ומושייב, שמקפיד לעשות מילואים, התגייס לשורות המשטרה. במלחמה הנוכחית שניהם לא יכלו לשבת בחיבוק ידיים והתגייסו למילואים.
“אני גר בבאר שבע וה־7 באוקטובר הזניק אותי לשטח במסגרת העבודה שלי במשטרה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי לוחם במילואים, כך שאני בסוג של לחימה מתמדת", אומר מושייב. “במהלך המילואים היו מספר היתקלויות, אבל גם הייתה היתקלות שדי שינתה לי את התפיסה: אני קשר מג"ד והייתה לי היתקלות של ירי צלפים. תחשוב ששנייה לפני שהמג"ד חטף כדור ברגל התחלפנו במיקומים. תחשוב שהכדור הזה היה מכוון אליי. ברגע שאתה נכנס לקרב יריות - אתה בחיים לא יוצא ממנו כי אתה נכנס לעוד ועוד קרב יריות, ואם קרב היריות גולש לחיים האישיים שלך, או במילה המכובסת, יש לך ‘פוסט־טראומה’ - אז זה לא נגמר. אני מרגיש שקרב היריות שלי לא נגמר אבל אני מאוד שולט עליו. זה ניהול סיכונים נכון. לא היה לי אפילו היסוס קטן אם להתגייס, זו מלחמה על הבית, מלחמה על האדמה ומלחמה על הדגל. אי אפשר לקחת את זה מאיתנו".
“הייתי בצו 8 מתחילת המלחמה", מספר רויסבלט. “בהתחלה היו לי המון התלבטויות איך אני אמור למקם את עצמי ומה אני אמור לעשות. אולי בגלל הפציעה אני לא יכול להיות לוחם בשטח אבל החלטתי שאני מוכרח לעזור בכל דרך שאוכל, אז שירתי באג"ם של אוגדה 720 והרגשתי שאני כן תורם מעצמי ככל יכולתי בתקופה הזו. לא יכולתי לשבת בבית בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום".
התרעות פיקוד העורף