על פי נתוני צה"ל, מאז טבח 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה נפצעו כ־12 אלף חיילים וחיילות בדרגות פציעה שונות. חלקם חזרו להילחם, חלקם נאלצו להתרגל למציאות חיים חדשה בצל הפציעה וחלקם נמצאים עדיין בשיקום במוסדות רפואיים ברחבי הארץ, שכמה מהם הקימו בשנה החולפת מחלקות שיקום חדשות.
במלאת שנה למלחמה הכריז צה"ל שהשבוע הנוכחי הוא שבוע הצדעה לפצועי ולנכי צה"ל שנפגעו במלחמה זו. במסגרת השבוע מתקיימים אירועים בהשתתפות הפצועים ובני משפחותיהם וגם ביקורים של צמרת צה"ל, כולל הרמטכ"ל, במחלקות האשפוז והשיקום. כל זאת, כשהמלחמה נמשכת בגזרות השונות.
בעזרת החברים מהכדורגל
בבוקר 7 באוקטובר הוקפץ יבלונקה מביתו בשיחת טלפון שהוא לא ישכח. “המפקד האישי שלי, שלחם בקרב נגד המחבלים באופקים, סיפר שהוא נפצע בראש וביקש שנבוא לחלץ אותו. ישר עליתי על מדים והגעתי לשדה תימן", הוא משחזר. “אני וחבר מהיחידה התאפסנו על ציוד ונסענו לאופקים כדי לחפש את המפקד שלנו. הסתובבנו באזור בטנדר לבן ועדיין לא הבנו מול מי אנחנו עומדים כי לא כל כך שמענו חדשות. חשבנו שזו היתקלות עם חוליית מחבלים אחת. כשהגענו לאופקים, התמונה התבררה לנו".
אחרי שמפקדו חולץ המשיך יבלונקה ללחימה ביישובי העוטף. בחודש נובמבר נכנס עם חבריו לח'אן יונס. “בשלב מסוים יצאתי לשבועיים התרעננות, וביום שחזרתי, לרפיח, נפצעתי", הוא מתאר. “הייתי על ציר פילדלפי ותוך כדי הלחימה מצאתי פיר של מנהרה. נעמדתי בדי־9 (דחפור גדול) ליד הפיר והמתנתי לכוח השריון שיבוא לבדוק את הפיר. בזמן ההמתנה יצא מחבל מפיר אחר וממרחק 30 מטר ירה טיל נ"ט על הדי־9. אם הייתי יושב על הכיסא שלי, הייתי חוטף את הטיל בראש ונהרג. אבל בדיוק קיבלתי הודעה במכשיר הקשר, קמתי מהכיסא, ואז הטיל נורה. ככה רק נפצעתי".
יבלונקה מעיד שהיה בהכרה מלאה בעת הפינוי: “כשהדי־9 התחיל להישרף, החייל שהיה איתי ואני רצנו לכיוון המ"פ שהגיע, ואז העבירו אותי לסורוקה. לא הבנתי את חומרת הפציעה עד שהתעוררתי בטיפול נמרץ אחרי הרדמה. חשבתי בהתחלה שיש לי קצת כוויות בפנים ובידיים, והייתי משוכנע שתוך כמה ימים אני משתחרר. לקח לי כמה ימים טובים להבין את חומרת הפציעה: שתי כפות הידיים שלי נשרפו, עברתי השתלת עור בשתיהן, ועכשיו אני עושה פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק כדי להזיז את האצבעות. נפצעתי גם בפנים, אבל זה עתיד להתאחות לבד. יש לי גם פגיעה בכתף, כנראה מההדף או מהקפיצה מהדי־9, אבל עיקר האתגר שלי כרגע הוא שיקום היד".
איך אחזור לעצמי
סוכר, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני, הוקפץ ב־7 באוקטובר לצפון הארץ ותפס גזרה עם חבריו לחטיבה. “עשינו שם הרבה משימות, עבדנו קשה, היה חורף קשה, וגם יש לי ילד שהיה בן חודש וחצי כשפרצה המלחמה ורוב השנה כמעט לא ראיתי אותו", הוא מספר.
לאחר חצי שנת מילואים בצפון שוחרר סוכר, ובתחילת יוני גויס שוב, הפעם ללחימה בעזה: “נפצעתי ב־10 ביולי. היינו בהתקפה באזור שכונת רימאל והיה לנו זיהוי של מחבל שהסתתר בבית ספר סמוך. יצאנו בצוות רגלי, בליווי טנק, כדי להוריד אותו, אבל המחבל הפעיל עלינו מטען קלימגור (מוקש נגד אדם) שבתוכו יש הרבה כדוריות פלדה קטנות. ארבעה מאיתנו נפצעו. לי נכנסה כדורית בגב ויצאה מהכתף, כדורית אחרת חתכה לי את הישבן ועוד שתיים נעצרו באפוד המגן שלבשתי".
מרגע הפציעה ועד ההגעה לבית החולים חלפו 50 דקות, שבחלקן היה סוכר חסר הכרה: “אחרי הפיצוץ הבנתי שמשהו קרה, ואז ראיתי את זה שמאחוריי פצוע ופתאום קלטתי שכל יד שמאל שלי מדממת. איבדתי המון דם. הצוות הראשוני הגיע לטפל בי, ומשם הועברתי להאמר, שם טיפל בי הרופא של הגדוד. בהמשך פינו אותי במסוק לאיכילוב".
החיים כמתנה
“אני עדיין בשיקום, עובר מלא טיפולים ופיזיותרפיה, ויש רגעי שבירה שבהם אני סובל וצועק מכאבים", הוא מודה. “אבל כדי שאוכל ללכת שוב אני צריך להילחם על זה ואני עושה את המקסימום כדי להחלים. כשאני חושב על המוזיקה שאני אוהב, על המשפחה ועל החברים מהצבא, זה עוזר לי להתמודד נפשית עם המצב".
"התחלתי לזחול, כשאני רואה בקושי בעין אחת כי כל הפנים שלי היו מכוסים בדם. תוך כדי זחילה קלטתי שחצי מהרגל שלי מנותקת מהגוף. כשהגעתי לגבעת החול התפוצץ מטען נוסף במקום שבו הייתי קודם. החבר'ה הגיעו אליי, שמו לי חוסם עורקים ברגל, טיפלו בי ופינו אותי מהר למסוק ומשם פוניתי לבית החולים בילינסון. כך הצליחו להציל לי את הרגל. הייתי בהכרה כל הזמן מפיצוץ המטען הראשון ועד החילוץ שלי. הבנתי שאני מוכרח להילחם על החיים שלי, ולא עניין אותי מה חומרת הפציעה שלי. עניין אותי שאני והחבר'ה שנפצעו איתי נישאר בחיים".
התרעות פיקוד העורף