עסקת שחרור החטופים הולכת ומתקדמת. הכיוון ידוע, מוכר. המחיר שנדרש לשלם הוא לא קטן, לא פשוט, אפילו יקר וכואב. ואף על פי כן, הוא מחיר שכמדינה אנחנו מחויבים לעצמנו לעמוד בו ולשלם אותו. מוסרית, ערכית, ולפי דין תורה אנו מחויבים לפדות את אנשינו, להציל את הילדים, המבוגרים, הקשישים, הנשים הצעירות, את הגברים, החיילות והחיילים. לכל ה-98 אנחנו מחויבים. מדינת ישראל לא תוכל להסתכל על עצמה במראה. לא תוכל להמשיך בדרך בלי שנפעל למימוש שחרור כל החטופים.
בצה״ל כבר נערכים לביצוע הפעולות הנגזרות מההסכם. בפיקוד הדרום מבטיחים כי הפעם הם ידעו לשמור על הגבול ולמנוע מחמאס לפלוש או לפגע. הסיפור של היום שאחרי בעזה וגם בצפון מול לבנון הוא שלנו. השאלה היא לא מה הצד השני מתכוון או כיצד הוא יאתגר אותנו, אלא לתוך עצמנו. כיצד נגיב על כל הפרה של ההסכם: במזוודות דולרים? או בעוצמה צבאית?
הדרג המדיני מחייב כעת לפעול בביטחון ולא ללכת על קצות האצבעות, במטרה לצלוח בשלום את הימים עד לשחרור החטופים. הוא נדרש לשבת ולגבש תוכנית אסטרטגית שתכלול את עיצוב הגבולות אחרי ההסכם. הציבור הישראלי נאחז בפיסות האדמה, בשטח גאוגרפי - מה עומק החיץ. אבל אנחנו צריכים לשנות את קו המחשבה, את השיח ולהציג את המחירון. קודם לעצמנו, אחר כך לחמאס ולכל העולם.
התרעות פיקוד העורף