עוד אמר: "כדי להמשיך ולתמוך בחיזבאללה, בדגש על תמיכה כלכלית וצבאית, היה על האיראנים לחשב מסלול מחדש (תרתי משמע). נראה כי בשיתוף עם חיזבאללה, הם החלו לייצר נתיבים חלופיים עבור מסדרון חדש להעברת כסף ונשק. בחלק מהנתיבים, כבר נעשה שימוש בעבר ולאיראנים יש ידע וניסיון קודמים. זאת בנוסף על הידע והניסיון הרב שנצבר מהפעלת המסדרון האיראני המקורי, לאורך יותר מ-1800 קילומטר, דרך עיראק וסוריה ללבנון".
ניתן להעריך כי מספר אפשרויות עומדות בפני האיראנים כיום:
איראן מנצלת היטב את הכאוס בסודאן להגברת מעורבותה והשפעתה במדינה. להערכתנו, האינטרס האיראני בסודאן התעצם לאור חסימת המסדרון היבשתי / אווירי / ימי דרך סוריה והפגיעה האסטרטגית האנושה בפעילות וההשפעה האיראנית בסוריה כתוצאה מכך. נראה כי איראן מעוניינת להחיות מחדש את האופציה הסודאנית כפוטנציאל חליפי למסדרון עוקף, הפעם ללבנון, בדומה לשימוש שעשתה בעבר (שיא הפעילות לפני כ-15 שנה) במרחב הגיאוגרפי של סודאן, כמרחב משמעותי של הברחות אמל”ח לרצועת עזה.
לצורך כך, לאחר המעבר בסודאן, איראן יכולה להשתמש בשני מרחבים גיאוגרפיים של שתי מדינות: בסבירות גבוהה – לוב, ובסבירות נמוכה יותר – מצרים. ציר ההברחה המרכזי של העברת אמל”ח לרצועת עזה בעבר התבצע מאיראן, דרך סודאן, ממנה למצרים, חצי האי סיני ומשם דרך רפיח המצרית (ציר פילדלפי) לרצועת עזה (רפיח העזתית), הן דרך מנהרות והן דרך המעברים הקרקעיים. בדרך זו הוברחו על ידי האיראנים לרצועת עזה מאות רקטות, מאות פצצות מרגמה, עשרות טילי נ”ט וטונות של חומרי נפץ.
איננו יודעים היום אם “האופציה המצרית” דרך היבשה לכיוון הים התיכון וממנו באמצעות ספינה ללבנון, אפשרית ורלבנטית. ברם, יש לזכור כי אורך הגבול בין מצרים לסודאן הוא מעל 1200 קילומטר, שרובו המכריע אינו מפוקח. בנוסף על כך, רוב השטח המצרי הוא מדבר שומם שניתן לנוע בו בסיוע תשתיות הברחה פליליות מקומיות לעבר חוף הים התיכון ולהעמיס אמל”ח על ספינה.
(הערה – בהקשר זה לא ניתן לפסול כי ההיסטוריה תחזור על עצמה, קרי: ניסיון עתידי איראני לחידוש הברחות אמל”ח לידי חמאס או ארגוני טרור אחרים ברצועת עזה, זאת במידה ולא תהיה שליטה ישראלית מוחלטת במרחב העלי והתת-קרקעי בציר פילדלפי).
המרחב הגיאוגרפי הלובי יכול להוות מרחב נוח יותר לפעילות מסדרון ההברחה האיראני וייתכן כי האיראנים יסמנו אותו כאופציה מועדפת על “האופציה המצרית”. גם הגבול המשותף בין סודאן ובין לוב, שאורכו כ-450 קילומטר, אינו מפוקח ברובו המכריע. בדומה למצרים, רוב שטח התנועה בלוב, מהגבול עם סודאן לכיוון הים התיכון הינו שטח שומם ולא מפוקח.
הגנרל ח’ליפה חפתר שולט במזרח ומרכז לוב, אזור פוטנציאלי לנתיב ההברחות האיראני. אם וכאשר האיראנים יממשו נתיבי הברחה דרך לוב, לאור מפת השליטה בשטח המדינה, הם ככל הנראה יהיו באזור בשליטת כוחותיו של הגנרל חפתר, ששולטים גם על חלק משטח הגבול עם סודאן. למשל, האיראנים יכולים לנוע מגבול סודאן – לוב לאזור אל ג’וואף (Jawf Al) – אל כופרא (Kufrah Al) בדרום מזרח לוב. משם לנוע ישירות לכיוון אזור אג’דאביא, סמוך לחוף הלובי, דרום מערבית לבנגאזי.
חפתר נתמך גם על ידי הרוסים (שנתמכים על ידי איראן בנשק איראני במלחמה נגד אוקראינה). קשה שלא להבחין בשילוב אינטרסים אפשרי… לוב כיום היא מדינה מפולגת, אשר בהרבה פחות יציבה ממצרים בכל ההיבטים: מדינית, פוליטית, ביטחונית, כלכלית וחברתית. חוסר יציבות, הוא מצב אידיאלי בשביל האיראנים לייצר דריסת רגל. לאיראנים יהיה יותר נוח לפעול על אדמת לוב מאשר על אדמת מצרים. נוכחות זו רלבנטית במיוחד למצב בו פעילותם תיחשף. בניהול הסיכונים, עדיף לאיראנים להיחשף בלוב מאשר במצרים. ככל הנראה, הנזק שלהם מחשיפה, יהיה גדול יותר מהמצרים מאשר מהלובים.
בנוסף על כך, ישנו אינטרס איראני נוסף. דריסת רגל באזור של חפתר מהווה משקל נגד לשתי מדינות שאיראן לא מחבבת בלשון המעטה. הראשונה היא איחוד האמירויות, שגם היא תומכת בחפתר. בינה ובין איראן קיימת עוינות היסטורית. המדינה השנייה היא טורקיה, אשר תומכת במתנגדיו של חפתר. בגלל טורקיה, איראן איבדה את אחיזתה האסטרטגית בסוריה והנה לכם סגירת מעגל איראנית… וזאת עוד לפני שהזכרנו את ארה”ב, שגם לה אינטרסים וככל הנראה קשרים עם חפתר (שהוא גם אזרח אמריקאי…).
נתיב ההברחה הימי יכול להסתיים בשתי צורות: הראשונה, סיום ישיר באחד מנמלי הים של לבנון, בדגש על הנמל הראשי בביירות. השנייה, כלי השייט המבריח לא יגיע ישירות ללבנון, אלא יעצור בנקודה מוסכמת באזור המים הכלכליים או הטריטוריאליים של לבנון. כלי שייט של חיזבאללה, היוצא מלבנון, יחבור אליו בלב ים לטובת העברת תכולת ההברחה בשיטת “גב אל גב”. לחילופין קיימת אפשרות שתכולת ההברחה תורד אל הים באמצעות מצופים, כלי השייט שהעביר אותה יעזוב ואז יגיע כלי השייט של חיזבאללה שיאסוף את התכולה.
אחרי שהקימה גשר יבשתי בין איראן לים התיכון, עוברת טהראן לשלב הבא: חדירה אווירית וימית באמצעות חברות תעופה, נמלים וארגוני פשיעה. המטרה: לשמר נתיב הברחות רציף שישמש את חיזבאללה, המיליציות השיעיות ועשרות פעילים איראניים שפועלים ברחבי המזרח התיכון.
איראן יכולה להשתמש בנתיב אווירי להעברת ציוד, כספים או אמל”ח, באופן ישיר או תוך עצירה ביניים במדינות ידידותיות. ייתכן כי ישנו שימוש כבר כיום בטיסות מסחריות או אזרחיות של חברות תעופה איראניות או לבנוניות, או אפילו של מדינות שלישיות ש”שמות עין עצלה” על מה שעולה למטוסים – והעיקר שיקבלו תשלום נאה על כך.
ייתכן גם שימוש במטוסי מטען אזרחיים או צבאיים. אלו יכולים להמריא מאיראן ולנחות בלבנון או במדינות קרובות, כמו עיראק, תימן, סודאן, לוב, או מדינות אחרות בעלות ממשל אוהד או מושחת, אשר יעלים עין ויאפשר פעילות הברחה אווירית. איראן שולטת כיום בשתי חברות תעופה – “Mahan Air” ו־“Qeshm Fars Air”, שכבר נחשפו בעבר ככאלו שמבצעות הברחות. על פי מקורות זרים, גם חיזבאללה עושה שימוש בטיסות אלו, כולל להובלת לוחמים, סחורות, נשק ורכיבים טכנולוגיים מתקדמים. גם טיסות הומניטריות או סיוע רפואי הן דרך נוחה להסוות הברחות – כפי שכבר ראינו לא פעם בעבר.
לשליטה זו יש גם משמעויות כלכליות. לפי מקורות בלבנון, חיזבאללה גובה ‘עמלה’ על כל מכולה שנכנסת – ובכך יוצר מקור הכנסה יציב לארגון. בנוסף, הנמלים מהווים יעד נוח להעברת ציוד אזרחי ומסחרי שמסווה פעילות טרור, כפי שהוכח גם בפרשת האמוניום חנקתי שהתפוצץ בנמל ביירות ב־2020.
ככל שהמסדרון מתרחב ומתייצב, כך גם גדל האיום האסטרטגי על ישראל – הן בגבולה הצפוני והן בעומק שטחה. “השליטה של איראן וחיזבאללה בלבנון אינה עוד סיסמה”, מזהיר אחד הבכירים לשעבר בקהיליית המודיעין. “מדובר בתהליך מתמשך שמטרתו היא להפוך את לבנון לשטח פעולה קדמי של איראן, כולל ביכולות אסטרטגיות. ישראל צריכה לעקוב אחרי כל מכולה וכל מטוס, ולא לשגות באשליה שהקרקע היא הזירה היחידה שצריך להיערך אליה".
התרעות פיקוד העורף