לדבריו, “מה שקרה זה שטראמפ הביא הישג, לכאורה זה ברור לנו אבל חשוב להמחיש את גודלו של ההישג. נשיא ארצות הברית הצליח, בניגוד לכל מה שדובר לפני, גם לבצע תקיפה כנראה מאוד מוצלחת ברמה המבצעית שפגעה קשות ביכולות הגרעיניות של איראן, תוך כדי פעולה ממוקדת כירורגית – והכי חשוב מבחינתו, בלי להסתבך במלחמה ארוכת טווח. זה מה שהבייס שלו וגם היריבים הפוליטיים שלו התריעו בפניו. הוא יצא ‘קינג’”.
במילים אלו פותח אורג-קליסקי את ניתוחו, וממשיך להסביר את ההשלכות הפוליטיות: “מה האירוע הזה גוזר? כדי לשמור על הישג זה, טראמפ חייב לשמור על הפסקת האש, ובגלל זה הוא כופף לישראל את היד. וצריך להבין זאת בצורה ברורה – טראמפ אכן כופף לישראל את היד”.
כדי להוכיח את טענתו, הוא מתאר את תגובת ישראל להפרת הפסקת האש: “נהרגו במדינה ארבעה אזרחים בבוקר שבו לכאורה הייתה אמורה להיכנס הפסקת האש. ישראל הייתה אמורה להגיב באגרסיביות – והסתפקנו בתגובה דרדלה, כי נשיא ארה”ב כופף לנו את היד. זה מחיר שמדינת ישראל משלמת, וכל אזרח צריך להחליט אם זה מחיר ששווה לקבל או לא”.
כשנשאל האם ממשל דמוקרטי היה נוהג אחרת, אורג-קליסקי מסייג: “לגבי מה היה קורה אם נשיא ארה”ב היה ביידן או האריס ולא טראמפ – אין לי מושג. מעבר לזה אף אחד לא באמת יודע, כי זה תלוי לא רק במה ביידן או האריס היו עושים, אלא מה ישראל הייתה עושה מולם. האם היינו עובדים כל־כך קשה לשכנע אותם ולרתום אותם כמו שעבדנו מול טראמפ? אין לדעת. יכול להיות שמדינת ישראל הייתה מניחה מראש שאין סיכוי – ועושים משהו אחר”.
לבסוף, הוא מסכם ומחדד את לב הסוגיה: “ספציפית לגבי עניין הכיפוף – אני חושב שהשאלה המרכזית היא לא האם האריס או ביידן היו מכופפים לישראל את היד כמו שטראמפ עשה, אלא האם ישראל הייתה מוכנה להקשיב להם כמו שהיא הקשיבה לטראמפ”.
דבריו של אורג-קליסקי מדגישים את הדינמיקה המורכבת בין הממשל האמריקאי לישראל, ואת השאלה התמידית – מה המחיר של תמיכה בינלאומית, והאם היא באה על חשבון עצמאות מדינית וביטחונית.
התרעות פיקוד העורף