שיטה זו התכתבה להחריד עם טקטיקת חמאס: כל כניסה לשטח הבנוי עלתה בדם, וכל יציאה ממנו אפשרה לחמאס למלכד מחדש את אותו תא שטח לקראת הכניסה הבאה. אבל למרות המחיר הכבד והדשדוש המוכח – ההבטחות לניצחון רק הלכו והתעצמו. בשלבים מאוחרים יותר הרמטכ"ל ושר הביטחון הוחלפו, נרמז לנו ש"מרכבות גדעון" בדרך, ושתחת רמטכ"ל חדש ושר ביטחון חדש שהמומנטום יחזור.
העסקאות הקודמות בוצעו בחשאי ובמהירות: באישון לילה. שוחררו אלפי מחבלים רוצחים והתבצעו נסיגות מהירות משטחים שאחזקתם וכיבושם עלו בדם ובממון רב. כמובן שאת "הפסקות האש ההומניטריות" ניצל חמאס למלכוד השטח מחדש – בעוד סעיפי ההסכם אוסרים על ישראל להפעיל אפילו על תצפית אווירית שתזהה את המתרחש ותשמור על רציפות מודיעינית לגבי הנעשה בשטח.
באופן בלתי נסבל רוב ההקרבה מגיעה דווקא מצד הציבור הזה, ציבור המתנגד בכל מאודו לעסקאות המטורפות שהכשרתן התודעתית נתמכת מבחוץ בתקציבי עתק בקמפיינים מצד אויבי ישראל ואשר מרימות אל נס קומץ ישראלים חטופים (כביכול על רקע ערכי-מוסרי-יהודי של ערך פדיון שבויים שיצא מכל פרופורציה או גדר הלכתי מוכר) והופכות אותם לאירוע מגה-אסטרטגי המשווה את ערך חייהם הפרטיים לערך חייהם של כלל אזרחי ישראל והעם היהודי ומסכן הלכה למעשה את כל אלה בזמן מלחמה קיומית, (כולל בשלבים מוקדמים יותר של המלחמה שבה האיום הנשקף מהחזית הלבנונית והאיראנית או חזיתות נוספות אשר בכולן הייתה ישראל נדרשת לצה"ל חזק בשיא כוחו).
אבל כאן מגיע רגע האמת האחרון בהחלט של סמוטריץ' ובן גביר. כי אי אפשר עוד להסתתר מאחורי דיבורים ממלכתיים ריקים. אי אפשר לומר "לא ניתן יד" – ואז לשתוק כששוב נותנים. אי אפשר לדבר על הכרעה – ואז להחליק עוד עסקת כניעה. השניים הללו, שרצו בבחירות על גלי התקווה לשינוי אסטרטגי, על מדיניות ברורה ותקיפה מול אויבינו, על הפסקת שיטת אוסלו הישנה והרעה והכניע לסחטנות ולטרור – עומדים עכשיו למבחן שאין ממנו דרך חזרה. לא עוד הצבעות שקטות. לא עוד רמיזות. או שתבלמו את העסקה – או שתבלעו אותה. או שתצאו נגד – או שתיחשבו לחלק מהמערכת שהכשילה את העם בשעת האמת ההיסטורית.
התרעות פיקוד העורף