השנה, לראשונה, יש לי לאן ללכת. במשך חודשים ארוכים חיינו במציאות בלתי אפשרית. קיבלנו את "הודעת החלל" על רני שלנו, אבל בלי זיהוי, בלי קבר, בלי מקום אמיתי שבו אפשר לעצור, לגעת, להיפרד. שאלנו שוב ושוב, איפה רני? והתשובה הייתה "לא יודעים". ובתוך ה"לא יודעים" הזה נולדה תקווה עקשנית. אולי הוא כן קיבל טיפול? אולי הוא שרד? אולי הוא עוד יחזור אליי ויקרא לי אמא? התקווה הזו החזיקה אותי, החזיקה אותנו כמשפחה.
אי אפשר להתאבל באמת כשיש ספק. אי אפשר להמשיך הלאה כשמחכים לנס. אני זוכרת את ערב יום הזיכרון שעבר. ישבנו, המשפחה, סביב השולחן והסתכלנו זה על זה. ואז עומרי בני אמר "אמא, אין לי סבלנות השנה לכל הטקסים. אני לא רוצה להיות בארץ ביום הזה". הבנתי אותו. כולנו הבנו. איך אפשר לעמוד בצפירה כשאין קבר? איך אפשר להתייחד כשאין מקום להגיע אליו? איך נפרדים בלי לדעת? אז נסענו. בפעם הראשונה לא היינו כאן ביום הזיכרון.
השנה הכל השתנה. בעסקה האחרונה שנעשתה רני שלנו שב הביתה. לא כמו שחלמתי, אבל שב. והשנה יש לו קבר. יש לי מקום להגיע אליו, לגעת באבן, לעמוד ליד רני, לדבר אליו ולהגיד לו את כל מה שלא הספקתי. להדליק נר ולהישאר. אין בזה נחמה, אבל יש בזה אמת. והאמת הזו מאפשרת לי, לראשונה, להיות אמא שמתאבלת על הבן שלה, ולא אמא שמחכה. רני שלי איננו. אבל השנה, ביום הזיכרון, אני אדע בדיוק איפה הוא, ואהיה שם, לידו.
התרעות פיקוד העורף