השנה, לראשונה, יש לנו קבר. איזה משפט נוראי להגיד. אבל זו האמת שלנו לקראת יום הזיכרון הזה, והאמת הזאת כואבת בדרך שקשה להסביר למי שלא עבר אותה. חיכינו כל יום לקבל את הטלפון הכי נורא בחיים שלנו והתאכזבנו בכל יום מחדש שהטלפון עם בשורת האיוב לא מגיע.
איתי נחטף ב-7 באוקטובר 2023 והוחזר כחלל לאחר 760 ימים של אי ודאות וגיהינום. בשנה שעברה, בזמן שכל ישראל ציינה יום זיכרון, אנחנו לא ציינו. פשוט התחבאנו, כי לא יכולנו לציין את יום הזיכרון בלעדיו, ובלי מקום ללכת אליו. לא היה לנו קבר, לא הייתה לנו אבן להניח. זו אכזריות שאין לה שם.
השנה יש. והפעם נהיה כאן. נשב לידו, נספר לו, נהיה עם המשפחה והחברים. זו לא נחמה, אבל יש בזה קצת כבוד. כבוד שהיה חסר לנו. מהמקום של אין קבר ואין שבעה עברנו אבל משובש ומושהה, ועכשיו אנחנו מנסים להתחיל בתהליך של שיקום, שלוקח זמן ולא דומה לשיקום אחר.
אבל יש משהו שמונע מאיתנו, משפחות נרצחי והרוגי אסון 7 באוקטובר, לנשום ולהשתקם גם עכשיו, שיש קבר. כי הכאב שלנו לא תקוע רק בגלל האובדן, אלא גם בגלל השתיקה. עדיין אין תשובות על מה שקדם לאסון. מה ידעו? מי ידע? למה לא פעלו? כל שאלה לפוליטיקאים ולאנשי הצבא נענית בשתיקה, ואחריה מילים שנזרקות לאוויר כמו "נבדוק", "נחקור", "נלמד". איך מתאבלים כראוי כשהאמת נקברה עם איתי ועם עוד 2,200 חללים?
לצערנו, ממשלת ישראל אינה מוצאת את הזמן כדי ליצור מענים שמתאימים לאלו שעברו אבל משובש, כמונו. ביום הזיכרון הזה אני מבקש דבר אחד מהחברה הישראלית: אל תשכחו. לא את החללים, לא את מה שקרה ב-7 באוקטובר ולא את מה שלא נעשה.
יש זעקה גדולה מצד המשפחות, להנציח את הגבורה של יקירינו ולא להשכיח את החטיפה של 255 אזרחים, בלי הצורך הפוליטי לקבע נרטיב. תוכיחו לי שאנחנו לא רק טובים ליום הזיכרון, כדי לתת חיבוק ארעי ולהמשיך הלאה. השנה יש לנו קבר. אבל הזיכרון, חקר האמת ולקיחת האחריות - הם תלויים בכם.
התרעות פיקוד העורף