הבן שלנו, סרן דניאל פרץ ז"ל, נפל ונחטף בשמחת תורה, 7 באוקטובר, בהגנה על נחל עוז. "צוות פרץ" שלו כלל גם את הגיבורים איתי חן ז"ל, תומר ליבוביץ ז"ל ומתן אנגרסט ייבדל לחיים ארוכים. הם נלחמו כולם כאריות במשך שעתיים ורבע ככוח בלימה נגד שני הגלים הראשונים של מחבלי הנוח'בה.
בשלב מסוים, מול הגל השני, הם נשארו כקו הגנה אחרון, וכשראו עשרות אם לא יותר מחבלים נכנסים עם אופנועים ו-RPG קיבלו החלטה נועזת, לעזוב את העמדה ולחתור למגע על מנת לבלום את המתקפה. הם ירו, דרסו עשרות מחבלים, ודניאל היה צריך להוציא את הראש מהטנק על מנת לאחוז במ"ג של המפקד כדי לירות בכמה שיותר מחבלים. במהלך הקרב דניאל נהרג ונחטף.
במשך 163 ימים קיווינו שדניאל חי, עד שקיבלנו את הבשורה הנוראה מכל ב-17 במרץ, ח׳ באדר ב', שדניאל נהרג בקרבות באותו יום. על אף שגופתו הייתה עדיין בשבי חמאס קיימנו הלוויה צבאית בהר הרצל, כיוון שנמצאה חולצה צבאית רוויה בדמו של דניאל ובעוד דם שנמצא בטנק. חיכינו יותר משנה וחצי עד שבעסקה האחרונה הוחזר דניאל לקבורה, ביום שמחת תורה 2025, בדיוק שנתיים ימים מאז שנהרג ונחטף.
ברוך השם, פרק החטיפה בעזה מאחורינו ומאחורי כולנו, אבל הצטרפנו באופן מלא למשפחות השכול. במובן מסוים יום הזיכרון הזה יהיה יותר קשה משני ימי הזיכרון האחרונים, כיוון שבפעם הראשונה דניאל קבור, ובעזרת השם הוא חזר שלם. כשהייתי בהר הרצל במהלך השנה וחצי האחרונות ובשני ימי הזיכרון האחרונים הרגשתי שציון קברו של דניאל הוא יותר ציון מאשר קבר. ציון, כיוון שלא הייתה שם גופתו.
עכשיו, לאחר שדניאל חזר לקבורה, זהו קבר ממש. ואי אפשר לברוח מהמציאות הזו כשהוא קבור באדמה, והקבר לנוכח עינינו. אי אפשר להסתתר מפני מציאות נפילתו - האובדן, הכאב והגעגוע.
מעולם לא הרגשתי יותר כאב משאני מרגיש עתה, להיות יהודי - זהו כאב בכל יום, ובפרט ביום הזיכרון, באופן אישי ובאופן לאומי. אבל מעולם לא הרגשתי גם יותר כבוד וגאווה להיות יהודי. מאז אותו יום קשה ביותר ב-7 באוקטובר אנחנו משיבים מלחמה שערה במשך שנתיים וחצי, וגם הצלחנו להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל מהשבי בעזה. את זה נחגוג ביום העצמאות. הכאב והכבוד כרוכים יחד.
התרעות פיקוד העורף