ערב יום הזיכרון תשפ"ו, נפשי אינה שקטה, שנתי נודדת, דפיקות הלב מואצות. זו השנה הראשונה, הדבר הולם בי בחוזקה, שאני חלק ממשפחה כואבת, משפחת השכול. ביום הזיכרון השנה אעמוד מול קברו של בני בכורי ואזעק את זעקתי האישית והלאומית, החורקת והחרישית. אצרח ללא קול: למה, למה זה קרה?
לפני שנה עוד נאבקתי להשבתו של תמיר הביתה. על אף שידעתי שאינו בין החיים, התפללתי לנס. אולי הייתה טעות במידע המודיעיני, ומישהו יאמר שתמיר שרד את הפציעה והוא חי. אך כעבור 746 ימים בשבי חמאס קיבלנו את ההודעה המיוחלת על השבתו, והכואבת מאוד על ודאות הזיהוי. תמיר נלחם בקרב אל מול מאות המחבלים שחדרו לקיבוץ ניר עוז בבוקר 7 באוקטובר 2023, נפצע קשה ולא שרד את הפציעה, נחטף והושב לקבורה באדמתו, בקיבוץ ניר עוז.
באופן מעשי הצטרפנו אל משפחת השכול בבוקר 7 באוקטובר 2023, אך אין בעצם הידיעה שתמיר נפל בקרב, או נהרג, או נרצח, חוויה בהירה של סוף. אצלנו לא הייתה נקישה על הדלת, אלא מידע מזדחל על פני חודשים מיום חטיפתו ועד ההודעה שעל בסיס מידע מודיעיני תמיר אינו בין החיים. ישבנו שבעה ללא קבורה, הרגשתי בכל נים בגופי את האבל המשובש, השכול המושהה, אובדן עמום. מיאנתי להאמין שאכן איבדתי את תמיר.
שנתיים וחצי אחרי מלחמת הגבורה שלו ושל חבריו, אעמוד ביום הזיכרון הזה לראשונה אל מול קברו של בני בכורי בחלקה הצבאית בקיבוץ ניר עוז, במקום שבו הוא נולד, גדל, הגן על קהילתו, נפצע, לא שרד את הפציעה ונחטף. בשנתיים הקודמות עמדתי חסרת אונים ומנותקת קוגניטיבית במקום שבו הוא ניהל קרב הגנה על הבית, במקום שממנו נחטף וראה את הקיבוץ בפעם האחרונה.
עמדתי כאילו מפארת את גבורתו ומחכה כי ישוב בתפארתו התמירה. עמדתי במקום שתמיר כל כך נוכח בו וכל כך חסר בו, הסתכלתי לכיוון מערב, וידעתי שהוא שם, חטוף באדמת עזה - ואני מחכה לשובו.
לאורך השנים, טרם 7 באוקטובר, הייתי בצד המשתתף בצער המשפחות. הלכתי לטקסים, כיבדתי את זכר הנופלים, כאבתי את כאב המשפחות, חיבקתי אותן. השנה אעמוד איתן, כאחת מהן, אחבק את עצמי, אכאב את כאבי, אזעק את זעקתי. אני אחת מכן, ממשפחת השכול.
אתנחם נחמה אחת, קטנה וטיפשית, אך גדולה לאור המציאות ההזויה של חיינו: תמיר בבית, באדמה שאותה אהב כל כך ושעליה הגן ושילם בחייו, ואזעק זעקה גדולה: אנא, שמותו של תמיר לא יהיה לשווא, שיהיה בעבור תיקון חברתי לעולם טוב יותר. שנהיה ראויים לתמיר שלי.
התרעות פיקוד העורף