מגיל 8 כל שנה ביום הזיכרון התייצבתי ליד קברך בקריית שאול. בשנים הראשונות לא היו בעיות חניה בכלל. כילד לא הבנתי מה מדברים שם אבל התרגשתי ממטחי הכבוד. אחר כך התחלתי להגיע במדים, עם הרבה גאווה, במיוחד כשהדרגות התחילו לעלות לכתפיים. קיוויתי שאתה רואה ומתרגש.
כשהתבגרתי התחלתי להבין על מה הם מדברים שם מבמת הכבוד. התחלתי להרגיש פחות נוח עם הנאומים האלה. קריית שאול נחשב מרכזי, לכן קיבלנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון. לאט-לאט הבנתי שאני ניצב בהצגה לא לי. הלהג הלוחמני, המתקרבן, המאיים, מלהיט יצרים, מעצים ומקדש את המאבק האינסופי.
כל שנה עלו על הבמה פוליטיקאים חסרי בושה, כדי להפוך את הכאב הפרטי הקורע שלנו לעצרת בחירות וגיוס כללי למלחמה המיותרת הבאה, למחדל האיוולת הנמשך, לנרטיב הצבאי המושל במדינה. פוליטיקאים ששואבים את כוחם מהאיבה ומהחרדה שהם ממשיכים לטפח במקום להציע לנו עתיד. וכך כל שנה חלקה ועוד חלקה מתמלאות, החניונים ממשיכים לגדול, ועוד שוטרים מזיעים מנסים לארגן את התנועה פנימה והחוצה.
למחרת חתימת הסכם אוסלו הגעתי ונטעתי לך ליד הקבר שתיל של זית, שתדע שנגמרו המלחמות. הגננים של אגף ההנצחה מקפידים לקצץ את ענפיו, שלא יהפוך לעץ. וכך, גם אחרי יותר מ-30 שנה הוא נשאר רק שיח קטן. לפני כמה שנים הם אפילו התקשרו להציע להעביר אותו לגינה שלי, כי אם הוא יגדל שם יותר מדי הוא יזיק למבנה הקבר, ואולי לשורה כולה.
יום הזיכרון אינו יום של הכאב הפרטי שלנו, זה יום לאומי, ואני מוקיר בו את הכאב של כל אחיותיי ואחיי במשפחת השכול, שהחור שנפער יום אחד בחייהם לא ייסגר לעולם. הפצע ימשיך לדמם עד היום האחרון של חיינו, לקרוע את המשפחות שלנו ואף לעבור מדור לדור.
השנה מלאו 100 שנים להולדתך, אבל הספקת לחיות רק 41 מהן. מי יודע מה היית מספיק להגשים וליצור לו מילאת את ימיך. מי יודע איך היו נראות שנות נערותי ובגרותי איתך לצידי, ואיזה סבא נפלא היית יכול להיות לילדיי.
וכמו בכל שנה כשנגמר הטקס הזה, אסע לקריית שאול, לשבת קצת איתך, עם אלפי הנרות שכבר מהבהבים שם, ועם שיח הזית הקטן, שיום אחד הוא עוד יגדל ויהפוך לעץ.
התרעות פיקוד העורף