אבא, שוב היום הזה בשנה שכולם נזכרים להביט עלינו. כי יש תאריך ויש צפירות. אבל המדינה? היא שוב בחרה להתעלם מאיתנו. ממש לאחרונה חוקקו חוק שבו תיקנו עוול בעוול גדול יותר.
כך שהכל נשאר אותו הדבר והכל השתנה - אני ממשיכה במאבק שאני מובילה בזכותך, אבל יש עסקני שכול סרי טעם וחסרי רגישות, שהודיעו לי השנה שאני סתם יתומה מפעם. נטולת הזוהר של המלחמות האחרונות. מצחיק, לא? או אולי זה בכלל עגום.
אני יודעת שאתה לא מכיר את זה, אבל יש היום דבר שנקרא רייטינג (ויש גם טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד, שעון חכם, wifi ועוד עולם שלם חדש), שבו בודקים מה יותר פופולרי, מה מושך תשומת לב. אז אני לא. אני ועוד 11 אלף יתומות ויתומי צה"ל כבר ממש ממש לא. כי זה לא פוטוגני. כי בעיניהם אנחנו לא יתומים. החוויה של היתמות פסחה עלינו, נמוגה.
הם, שמעולם לא ידעו סוג כזה של געגוע, החליטו שאנחנו לא יתומים מעל גיל 40. ישבו בכנסת א.נשים חסרי רגש ורגישות, חתרו מאחורי גבנו והחליטו שדמך פחות נחשב מדמם של אלה שנפלו אחריך. שהחוסר שלי אינו משתווה לחוסר של הצעירים ממני.
הם - רודפי הפרסום, מתגאים בהישג האפליה. הם הצהירו שהם עשו היסטוריה, כשהחליטו להתעלם מאיתנו באופן סופי, רשמי וחוקי. אני בת 52. גילי יותר מכפול מגילך. וזה מוזר ולא הגיוני. בדיוק כמו שזה מוזר שבעיני המדינה אני כבר לא יתומה יותר.
וזהו עד השנה הבאה. עד שהם שוב יעמדו אבלים וחפויי ראש בדקות דומייה, יצטלמו עם פרצוף נוגה, כאילו באמת אכפת להם.
התרעות פיקוד העורף