בתחילה עוד חילקנו את הסטיקר שלך, סטיקר ללא תמונה, ובו רק המילים בהודעה ששלחת לי בטלפון טרם יציאתך לקרב שממנו לא שבת: "בע"ה נחזיר את הכבוד של עם ישראל, כי חייבים!".
תלינו את הדגלים והשלטים עם המילים האלה בכל צומת בארץ, בכל שער של בסיס צבאי. החברים שלך, שגויסו לשירות מילואים, כתבו אותן על הפגזים שירו על האויב שקם עלינו שוב. אבל זה לא נגמר.
דביר אהוב, מן הסתם פגשת כבר את כולם שם למעלה. אתה יודע שכל "הותר לפרסום" מאיץ בי את הדופק. מכל אלה ש"הותרו לפרסום" היו שישה שנגעו בי במיוחד. בוודאי אתה איתם ושימשת להם כ"מלאך מנחה". אלה הם ששת הדבירים שנפלו מתחילת מלחמת חרבות ברזל: דביר לישה, דביר זכאי, דביר רסלר, דביר ברזני, דביר פימה ודביר רווח. כל אחד מהם טלטל אותי בעוצמה, בכאב ובעצב במיוחד. קראתי כל מילה שנכתבה עליהם.
קשה לי מאוד לחשוב על שאיני היחידה שנקראת "אמא של דביר". הרגשתי חובה להיות עם האמהות של דביר בקשר, הרי אני "מנוסה" – אם שכולה "מקצועית".
דביר, אתה חייב לגשת לכיסא הכבוד למעלה, שם תגיד: "די! מספיק! עמדנו בניסיון! הננו כאן! מאמינים ומוקירים!". תהיה מליץ יושר על כל חיילינו, חבריך שבמילואים שלא נגמרים, ותבקש עבורנו שקט וביטחון בארצנו.
היה שלום, בן יקר ואהוב.
התרעות פיקוד העורף