עידני שלי, בני בכורי, עטרת ראשי, גאוותי ואהבתי הנצחית. יום הזיכרון מתקרב, וכולם מדברים על גבורה, על ערכים, על הקרבה. ואני? אני רק רוצה אותך.
רוצה אותך נכנס בדלת כאילו כלום לא קרה. רוצה לשמוע "אמא". רוצה עוד פעם אחת להתעצבן עליך, לצחוק איתך, לחבק אותך חזק מדי.
כולם רואים גיבור. ואתה באמת כזה. אבל אני רואה את הילד שלי, עם החיוך, עם העקשנות, עם הלב הענק שלא ידע חצי דרך.
איך ממשיכים לחיות בעולם שבו אתה לא קיים? איך ממשיכים לנשום כשחלק ממני נשאר שם, איתך?
אני מבטיחה לך עידני, השם שלך לא יהיה רק זיכרון של יום אחד בשנה. הוא יהיה סיפור. הוא יהיה אור. הוא יהיה דרך. אני אדבר אותך. אני אכתוב אותך. אני אגרום לעולם להכיר אותך ולהוקיר אותך.
אבל בתוך כל זה אני מסתכלת אל האופק, אל הנקודה שבה מים ושמיים נפגשים. מחפשת אותך. זוכרת כל שנייה מאותה שבת. אבל בעיקר זוכרת כל דקה שהייתה לי איתך!
ויש אמת אחת פשוטה. אני מתגעגעת לבני בכורי, לעידני שלי.
התרעות פיקוד העורף