"ניהול תזמורת לפעמים יכול להיות לא פחות מורכב מאשר פיקוד על גדוד לוחמים בצה"ל"
אל"מ במיל. דיויד סולומון לא חלם כילד להיות גנרל, את זמן ילדותו הקדיש דווקא למוזיקה. כילד בן 7 בקיבוץ יפעת הוא החל לראשונה לנגן בפסנתר ובהמשך גם על קונטרבס. אלא ששנות הילדות חלפו ובגיוסו לצה"ל הוא גויס להנדסה הקרבית שם שירת כ-30 שנים ובשיאו היה סגן מפקד החיל. ממפקד על אלפי חיילים שעברו תחת פיקודו, כיום הוא מנצח על תזמורת סימפונית ו"מפקד" על עשרות נגנים ישראלים ואורחים מחו"ל, במופעים וקונצרטים עוצרי נשימה.
"הייתי בן 15 כעברנו לקנדה עם המשפחה בשל שליחות של אבי, שם המשכתי לנגן ולהתקדם מקצועית, אבל עם החזרה לארץ והשירות בצה"ל הכל נפסק ונשאר מאחור כחלום גנוז", מספר דיויד. "האהבה למוזיקה ולנגינה תמיד היו שם, אבל לא היה להם מקום בשגרת היומיום של קצין קרבי בצבא. התפקידים שעשיתי בצבא, ממפקד מחלקה ועד מפקד גדוד בחיל הנדסה, ובהמשך במטה הכללי ובזרוע היבשה, הפגישו אותי עם מגוון אתגרים פיקודיים וניהוליים, וכמובן מצבי לחץ לא מבוטלים. אבל המוזיקה תמיד הייתה אצלי בראש ובלב, ואחרי שנפרדתי מהמדים חיפשתי לחזור קצת לתחום המוזיקה כתחביב. ראיתי מודעה על קורס ניצוח ב'רימון' וישר נדלקתי. זה היה קורס יחסית חובבני, אבל מקום להתחיל ממנו. שם גם הרגשתי בפעם הראשונה מה זה אומר לעמוד מול תזמורת וזו חוויה עוצמתית שלא יכולתי להשאיר מאחור כתחביב".
סולומון החליט להמשיך בכיוון ויצא ללמוד באופן מקצועי באקדמיה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. "להפוך למנצח אפשר בכל גיל - זה משהו שאמרה לי המורה הראשונה שלי לפסנתר, שגם התעקשה שאלמד בילדותי כלי נגינה תזמורתי, וזה משהו שנשאר איתי. התחלתי את הלימודים באקדמיה במגמת ניצוח תזמורת ממש לפני הקורונה ואחרי 4 שנים סיימתי בהצטיינות והתקבלתי לתואר שני בניצוח בווינה. אלא שאז הגיעה ההצעה מהסינפונייטה הישראלית באר שבע, מה שהשאיר אותי בארץ, החלטה שאני מברך עליה בכל יום".
כיום, מאסטרו דיויד סולומון מוביל את הסינפונייטה הישראלית באר שבע כמנצח הבית בעשרות קונצרטים מדי שנה, בונה תוכניות אומנותיות, מכין את התזמורת ועומד על הפודיום באופן שוטף מול עשרות נגני תזמורת מישראל ומהעולם, המגיעים להופיע בארץ. במסגרת במקביל, ייסד תזמורת סימפונית קהילתית לנגנים חובבים בעיר מגוריו מודיעין, עליה הוא מנצח. במסגרת הסינפונייטה הוא אף מוביל קונצרטים מיוחדים לילדים ומשלב במופעים בין האלמנטים האומנותיים הקלאסיים לתרבות פופולרית, זאת במטרה להביא את המוזיקה הקלאסית שלו, שהוא כל כך אוהב, לקהלים רבים ככל האפשר.
את המדים המאובקים שהשאיר מאחור הוא החליף בחליפה ועניבת פרפר ואת הנשק בשרביט המנצחים, וכיום מגשים את חלום המוזיקה הקלאסית של ילדותו. "בהסתכלות לאחור אני יכול להגיד שניהול תזמורת לפעמים יכול להיות לא פחות מורכב מאשר פיקוד על גדוד לוחמים בצה"ל", הוא אומר בחיוך. "ללא ספק זה לא מפסיק לרגש בכל פעם שאני עולה על הבמה."
"גם הרגעים הכי קשים יכולים להפוך לחומר הומוריסטי - אם יודעים להסתכל עליהם אחרת"
"בתור ילד הייתי מסתבך כי הייתי זורק הערות מצחיקות בשיעורים. רציתי להצחיק את כולם כל הזמן ולא היה אכפת לי לשלם את המחיר. חוש ההומור היה החוזקה שלי, וזה המשיך אחר כך בצבא, כשגם בטירונות הייתי משלם על זה", מספר סא"ל במיל. ניר פופל, שעם שחרורו מצה"ל החליט על מעבר חד מקריירה צבאית רבת שנים אל לא פחות מאשר לעולם הסטנדאפ.
הקריירה שממנה הגיע פופל רחוקה מאוד מאור הזרקורים. במסגרת תפקידו בצה"ל היה אחראי על תכלול כלל פעילות הדימות בשגרה ובחירום, והשתתף במשלחות הצלה בינלאומיות ובבתי חולים שדה באזורי אסון - האיטי (2010), הפיליפינים (2013), נפאל (2015) וטורקיה (2023). בכל אחד מהמקומות הללו פעל כדימותן בלב מציאות מורכבת, שבה המקצועיות והשליטה העצמית הן קריטיות. ולמרות זאת, חלום הסטנדאפ היה שם לאורך כל הדרך.
"לאורך כל 20 שנות השירות בחיל הרפואה, נהגתי לרשום בפנקס קטן רגעים מהחיים - מצחיקים, אבסורדיים ולעיתים גם כאלה שנולדו מתוך מצבים מורכבים במיוחד: שירות צבאי, אסונות, טיפולי פוריות ומה שביניהם. זה היה סוג של פורקן. שמרתי הכול במגירה, בתקווה שאולי יום אחד זה יהפוך למשהו".
במקום לנוח על זרי הדפנה, הוא עזב הכול והחליט ללכת על החלום. את צעדיו הראשונים עשה בקורס ב"קאמל קומדי קלאב", שם הפך החומר שנכתב לאורך שנים למופע חי ונושם, ומהרגע שסיים את הקורס התחיל להופיע בבמות פתוחות, לצד מספר מופעי יחיד שהעלה והמשך כתיבה עם הסטנדאפיסט אריק זילברמן.
לאחר שנה שבה התמקד לחלוטין בסטנדאפ, הצטרף פופל ללאומית שירותי בריאות כמנהל מחלקת דימות, עם אחריות על כלל שירותי הדימות של הקופה. "אשתי אמרה לי למצוא עבודה", הוא אומר בחצי צחוק. "באותה תקופה גם אריק זילברמן אמר לי שהטיפ הכי טוב שהוא יכול לתת לי זה לא להעז לעזוב מקום עבודה. אנחנו הראשונים שסוגרים אותם בעולם התרבות ובמדינה כמו שלנו אין ודאות אף פעם. כבר בראיון העבודה בלאומית הצבתי תנאי ברור: הסטנדאפ נשאר. אמרתי שזה חלק ממני, לא משהו שאני מוותר עליו. בלאומית, לשמחתי, קיבלו את זה באהבה".
לצד הקריירה האזרחית והאמנותית, פופל ממשיך לשרת במילואים כדימותן ביחידה לזיהוי חללים. לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, שירת כשלושה חודשים בבסיס שורה, שם עסק בדימות CT לצורך זיהוי חללים - משימה מורכבת ורגישה במיוחד. אבל למרות שהמעבר הזה מקריירה צבאית רבת שנים אל עולם הסטנדאפ הוא לא מהלך שגרתי - עבור ניר פופל, זה בדיוק המקום שבו שני העולמות נפגשים: בין דרמה למציאות, בין אחריות כבדה לצחוק משחרר.
"החיבור בין עולמות של כאב, אחריות וצחוק הוא שמעניק לסטנדאפ שלי עומק ייחודי. בסוף, גם הרגעים הכי קשים יכולים להפוך לחומר הומוריסטי - אם יודעים להסתכל עליהם אחרת. מה שפעם היה נשאר סגור במגירה, על דפי פנקס ישן, הפך היום לקול על במה - קול שמצליח להצחיק, לרגש, ובעיקר להזכיר שדווקא מתוך המציאות הכי רצינית, לפעמים נולדת הבדיחה הכי טובה", הוא אומר.
"אני ממשיך כל הזמן במסע הזה לבמות הסטנדאפ ולוקח כל הזדמנות בשתי ידיים. עכשיו במלחמה הסטנדאפיסטים של ה"קאמל" התארגנו כקבוצת "לוחמי הצחוק" ובכל פעם 3-4 היו נוסעים להצחיק חיילים. ביקשתי להצטרף וכך מצאתי את עצמי מופיע עם מני מלכה, סיגל כהנא, רוני ששון, אלמוג שור, בר זרגרוב", זו זכות גדולה להביא צחוק בימים כאלו", מסכם פופל.
התרעות פיקוד העורף