הפרשן הלבנוני הוציא אזהרה: איראן כבר לא מתנהגת כמו מדינה רגילה

לדבריו, בשל כך קשה עוד לראות באיראן מדינה רגילה במובן המסורתי של המילה. בעיני רבים מהמשקיפים, מדובר במשטר הרואה בכאוס אמצעי להשגת הגמוניה, ובמיליציות כלי מרכזי לכפיית השפעה אזורית.

משמרות המהפכה והמערכת האזורית

ח'יראללה טען כי שורש המשבר מול איראן אינו מסתכם במחלוקות פוליטיות נקודתיות, אלא בתפיסת עולם אסטרטגית הרואה ביציבות מדינות המפרץ הערביות מכשול בפני הפרויקט האזורי של טהרן. לדבריו, במשך עשורים אימצו משמרות המהפכה מדיניות של הקמת קבוצות נאמנות מחוץ לגבולות איראן, אימונן וחימושן, מה שגרם לאזור כולו לחיות תחת רצף של משברים ביטחוניים.

בלבנון, כתב הפרשן, צמח חיזבאללה כ"מדינה בתוך מדינה", המחזיקה בארסנל צבאי שלעיתים עולה על יכולותיו של צבא לבנון עצמו. לדבריו, הארגון מונופוליסטי בפועל על החלטות מלחמה ושלום, באופן שמשרת את האינטרסים האיראניים יותר מאשר את העם הלבנוני.

גם בעיראק, לפי ח'יראללה, הפכו מיליציות חמושות הקשורות לטהרן לכוח מקביל למדינה, המשפיע על קבלת ההחלטות הפוליטיות והביטחוניות. מצב זה, לדבריו, הפך את עיראק לזירה פתוחה למאבקים אזוריים ולהתערבויות חיצוניות.

בתימן, הוא כתב, תמכה איראן בחות'ים באמצעות נשק, אימונים ומומחיות צבאית, ובעקבות זאת פרצה מלחמה הרסנית שדחפה מיליוני בני אדם לעוני, רעב וקריסה הומניטרית. לדבריו, המטרה לא הייתה רק תמיכה בקבוצה מקומית, אלא הקמת זרוע צבאית על גבול המפרץ הערבי, שתאפשר לטהרן להפעיל לחץ על יריביה ולסחוט את הקהילה הבינלאומית באמצעות איום על השיט הבינלאומי בים האדום ובמצר באב אל-מנדב.

חוסר האמון מול מדינות המפרץ

ח'יראללה התייחס גם למדינות המפרץ, שלדבריו האשימו במשך שנים את איראן בניסיונות להקים תאים הקשורים אליה או לתמוך בקבוצות חשאיות המאיימות על ביטחונן הפנימי. הוא ציין כי בכל פעם שבה הודיעו רשויות הביטחון בבחריין, בכווית או באיחוד האמירויות על פירוק רשתות הקשורות למשמרות המהפכה או לגורמים נאמנים לטהרן, איראן הכחישה קשר ישיר אליהן.

עם זאת, לטענתו, הצטברות הסימנים מעידה על אסטרטגיה שיטתית של חדירה ביטחונית ושימוש בשליחים מקומיים. מדיניות זו, כתב, הפכה את האמון בין איראן לשכנותיה לכמעט בלתי אפשרי, משום שמדינות אינן יכולות לקיים יחסים תקינים עם גורם שהן רואות בו מקור קבוע לחוסר יציבות.

הפרשן הלבנוני הוסיף כי הסכנה אינה מסתכמת עוד במלחמות עקיפות. לדבריו, איראן עברה בשלבים שונים למדיניות של הליכה על הסף, בין היתר באמצעות איום על נתיבי השיט הבינלאומיים ואיום בסגירת מצר הורמוז, אחד מנתיבי הסחר והאנרגיה החשובים בעולם.

לדבריו, מצר הורמוז אינו רק מעבר חיוני לנפט מהמפרץ, אלא עורק מרכזי לכלכלה העולמית. כאשר איראן מאיימת לסגור אותו או מפעילה כוח צבאי בסביבתו, היא אינה לוחצת רק על יריביה האזוריים, אלא מציבה את העולם כולו בפני סיכון כלכלי וביטחוני. בשל כך, כתב, רבים מהפרשנים רואים בהתנהלות הזו דפוס הקרוב להתנהגות של "מדינה סוררת", המשתמשת בגיאוגרפיה, באנרגיה ובמיליציות כקלפי מיקוח פוליטיים.

דיבור על ריבונות - ופעולה הפוכה

לטענת ח'יראללה, הבעיה המרכזית עם המשטר האיראני טמונה בכפילות המסרים שלו. מצד אחד, הוא מדבר על ריבונות ועל אי-התערבות בענייני מדינות אחרות; מצד שני, הוא פועל בצורה הפוכה באמצעות תמיכה בקבוצות חמושות הפועלות מחוץ למסגרת המדינות הלאומיות.

הוא הוסיף כי המשטר האיראני מדבר על התנגדות להגמוניה זרה, אך בפועל מבקש לכפות בעצמו השפעה ישירה על שורה של בירות ערביות. בהקשר זה הזכיר כי כמה מבכירי משמרות המהפכה התגאו בעבר, לפני נפילת משטר אסד בסוריה, בכך שטהרן שולטת בארבע בירות ערביות: ביירות, דמשק, בגדד וצנעא. לדבריו, אמירה זו חושפת בבירור את אופיו של הפרויקט האיראני, המבוסס על התרחבות ולא על שותפות.

ח'יראללה כתב כי עמי האזור שילמו מחיר כבד על המדיניות הזו. לבנון, לדבריו, חווה קריסה כלכלית ופוליטית חסרת תקדים בשל שליטת הנשק שמחוץ למדינה; עיראק לא הצליחה להשיב לעצמה יציבות מלאה במשך שנים ארוכות; תימן הפכה לזירת מלחמה פתוחה; ומדינות המפרץ מוציאות מיליארדי דולרים על ביטחון והגנה כדי להתמודד עם האיומים המתמשכים. לדבריו, כך הפך האזור כולו לבן ערובה של פרויקט התרחבותי הנשען על כאוס מאורגן יותר מאשר על יחסים טבעיים בין מדינות.

האפשרות לדו-קיום עם איראן

למרות הביקורת החריפה, ח'יראללה הדגיש כי דו-קיום עם איראן נותר צורך גיאוגרפי ופוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. לדבריו, איראן היא מדינה גדולה, בעלת היסטוריה, תרבות ועם מגוון, והבעיה אינה עם העם האיראני אלא עם הדוקטרינה הפוליטית והצבאית המנחה את המשטר הנוכחי.

הוא סיכם כי יציבות אמיתית במזרח התיכון לא תושג אלא אם טהרן תקבל את עקרון המדינה הלאומית, תכבד את ריבונות שכנותיה ותוותר על מדיניות המיליציות וההתרחבות האידיאולוגית. לדבריו, המשך הדרך הנוכחית ישאיר את האזור במעגל של מתיחות, מלחמות קרות ועימותים עקיפים, ויהפוך את המזרח התיכון לאחד האזורים השבריריים והסוערים בעולם גם בעשורים הבאים.