ביישובי קו העימות בגליל המערבי כבר מתקשים לקרוא לזה שגרה. רחפני נפץ שמופיעים ללא התרעה, כיתות כוננות שנעות בין יישוב ליישוב, ילדים שנשארים בבית, עסקים ריקים, חקלאות ותיירות שנעצרו - ותחושה קשה שהמדינה אינה מצליחה לתת לתושבים תשובה ברורה: האם הם אמורים להמשיך לחיות כך, ואם כן - איך.
מחלוף טען כי בנו וחברי כיתת הכוננות "נופלים בין הכיסאות" - בין המועצה, הצבא וכיתות הכוננות עצמן. לדבריו, מאז צמצום כוח האדם בכיתות הכוננות ביישובים, מי שנותרו בתפקיד נדרשים לנוע בין מוקדים שונים לאורך היום. "מה שעשה הצבא, את כיתות הכוננות במושבים, מ־25 אנשים הורידו לעשרה אנשים", אמר. "כל היום מתזזים אותם. מצורפה לשומרה, לשטח 650, צריכים לחפות שם".
לדבריו, חברי כיתת הכוננות נעים על הצירים ברכבי ריינג'ר קבועים, ולעיתים נדרשים להגיע מגורן לשומרה כדי לסייע באירועים ביטחוניים. "כל היום מתזזים אותם ממקום למקום, וזה התוצאות", אמר. מחלוף סיפר כי חשש מהמשך שירותו של בנו בכיתת הכוננות ואף ביקש ממנו לעזוב. "ידעתי, ודיברתי איתו, וחששתי. אמרתי לו: בוא, די, תצא מכיתת הכוננות. הוא אמר לי: ‘לא אבא, אם אני לא אהיה שם, מי יהיה שם?'".
לצד הפציעה, המשפחה מתמודדת גם עם פגיעה כלכלית קשה. לתמיר, סיפר האב, יש עסק שהקים "בשיניים" - מחסן ציוד לצימרים ולבריכות. כעת האב נאלץ לעזוב את עסקיו כדי לסייע לו. "פה על הקו אף אחד לא עובד", אמר. "אנשים לוקחים קצת ציוד לבריכות, קצת ביצות שנשארו. אבל המדינה לא איתנו. הוא צריך להילחם בשיניים כדי לשרוד עם העסק שלו, ועכשיו הוא צריך לשרוד על החיים שלו".
מחלוף ביקש להעלות לתודעה את מה שעוברים תושבי הצפון. "מה שאנחנו עוברים פה זה לא מה שעברנו במלחמת חרבות ברזל. אנחנו עוברים סיוט מתמשך שאף אחד לא מתייחס אליו. לא בכנסת, לא בממשלה, לא שום דבר. ארנונה ממשיכים לשלם על צימרים שהם ריקים. עסקים סגורים לחלוטין ממשיכים לשלם ארנונה. החובות יורדים, והמדינה לא איתנו".
"זה כבר כמעט שלוש שנים של מציאות ביטחונית קשה"
בר מוחא, שמגדיר את עצמו איש ליכוד, אמר כי הוא מאוכזב מהממשלה הנוכחית, אך הדגיש כי אינו מוכן שהמצוקה בצפון תהפוך לכלי פוליטי בידי האופוזיציה. "אני ליכודניק בדם, מגיל 18, חבר ליכוד. להגיד לך שאני מאוכזב מממשלת הימין ומממשלת הליכוד נכון להיום? אני מאוד מאוכזב, כמו הרבה אזרחים בגליל", אמר. עם זאת, הוא תקף גם את יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן: "הוא לא יצליח לעשות סיבוב על תושבי הצפון. תושבי הצפון הם אנשים עם אינטליגנציה גבוהה. הוא היה בגזרה מגד, מח"ט, מפקד אוגדה ואלוף פיקוד צפון. מה הוא בדיוק עשה עם חיזבאללה בכל שנותיו בלבנון?".
לדבריו, מבחינת תושבי זרעית והיישובים הסמוכים, הדרישה המרכזית אינה תקציבית אלא ביטחונית. "אותנו לא מעניין כסף. לא רוצים שיקנו אותנו בכספים. לא רוצים עשרה מיליון, עשרים מיליון. אנחנו רוצים את הדבר המינימלי שאזרח זכאי לו - ביטחון". בר מוחא דחה את התחושה שלפיה קיימת הפסקת אש אמיתית בצפון. "זו בדיחה", אמר. "הסבב הזה הרבה יותר קיצוני, הרבה יותר פראי. הדבר החדש הזה של הרחפנים, שפשוט נכנסים בלי בעיה, צופים, מצלמים ומתפוצצים איפה שבא להם - זה דבר שצריך להיפטר ממנו".
לדבריו, הדרך להתמודד עם האיום היא לאפשר לצה"ל לפעול בעוצמה רבה יותר בלבנון. "צריך לשחרר את הרסן לצה"ל ולחיל האוויר, להכות חזק בלבנון. אני איש של שלום, אני בעד שלום, אבל כרגע אנחנו במלחמה. צריך להכות בחיזבאללה ובלבנון כך שלא יהיה להם חשק להתעסק עם מדינת ישראל 30 שנה קדימה".
"אתה קורא לזה חיים?"
יואב כהן, יו"ר ועד מושב נטועה, תיאר את חיי היום-יום ביישוב. "אני באמת לא מצליח להבין איך אפשר לקשור את השגרה הזאת לחיים", אמר. "זו מציאות שנכפתה עלינו. חוסר אחריות של הממשלה, של המדינה, של גורמי הביטחון - להשאיר אותנו פה מופקרים, להיהרג, להיפצע. את הילדים שלנו אתה קורא לזה חיים? אתה היית חי כזאת שגרה? כנראה שלא. אז למה אנחנו כן? למה כופים את זה עלינו?".
כהן הדגיש כי תושבי היישובים אינם מתנערים מאחריות ביטחונית. "אין בעיה, מלחמה. אנחנו פה מגויסים, כיתות הכוננות, הגדודים שפורסים פה. אין בעיה, אנחנו פה. אבל תוציאו את הילדים שלנו. מה הילדים שלנו בכיתה א', ב', ד', ה', ו'? הם חיילים? הם צריכים להגן בגופם?".
לדבריו, החיים הבסיסיים של הילדים נעצרו. "אין הסעות לבית הספר, כי לא שולחים הסעות. אז הילדים שלנו בבית. לנו נגמרה השנה. הם רוצים ללכת על אופניים - ואנחנו מפחדים לתת להם. וגם אם כן, אז שזה יהיה קרוב למיגונית, שאם תהיה אזעקה. אבל יש גם רחפנים שמופיעים פתאום, וברוב המקרים אתה בכלל לא יודע שהם הגיעו".
כהן תיאר מציאות שבה בכל רגע עלול להתרחש אירוע ביטחוני, ובעיקר באזור הקטן הצמוד לגדר. "אתה מבין שכל רגע ורגע זו סכנת נפשות? אתה מבין שהשגרה שלך יכולה להשתנות בשנייה? כל הזמן יש אזעקות. זו מציאות מטורפת. וזה רק ברצועה קטנה של אנשים שצמודים לגדר. אתה עובר קילומטר מהגדר - זה כבר לא קורה. זה רק אצלנו. ואנחנו לא כאלה הרבה".
"אין פה חקלאות, אין פה תיירות, אין פה כלום"
מעבר לפחד הביטחוני, כהן מתאר קריסה כלכלית. לדבריו, כבר מהמערכה הקודמת נפגעו התיירות והחקלאות, שעליהן נשענת פרנסת התושבים. "אנחנו מתפרנסים מזה. זו הפרנסה שלנו. הגענו להסדר במלחמה הקודמת, אבל עדיין לא הביאו כספים. יש הסדר, אין כספים. נפתחה מערכה חדשה. אין פה לא תיירות ואין פה לא חקלאות".
כהן שאל כיצד מצפים ממשפחות לעזוב או להתפנות עצמאית ללא מענה כלכלי. "יש לי ילדים. לאן אני אקח אותם? איפה אני אשים אותם? איך אני אצליח לממן אותם שם? איך אני אשכיר בית? שמישהו יסביר לי".
בנקודה הזו אמר את אחד המשפטים הקשים בשיחה: "אם לא תמותו מרחפן, תמותו ברעב. מה אנחנו? אנחנו אפילו לא אחוז מהאוכלוסייה. היישובים שצמודים לגדר הם אפילו לא רבע אחוז. מה רוצים? לשחוט אותנו? מה פשענו שההורים שלנו הגיעו מתוך ציונות ואנחנו ממשיכים אותה?".
לדבריו, גם פגישות עם גורמי ביטחון אינן מספקות תשובות. "בשבוע שעבר היו פה חבר'ה ממשרד הביטחון וישבו אצלנו במזכירות, גם עם קצינים מהצבא. סיפרו לנו על המצב. אמרתי להם: אתם לא צריכים לספר, אנחנו יודעים. תגידו מה הפתרונות. אמרו לי: אין לנו פתרונות עדיין. אז למה באתם? לראות סולידריות?".
"אנחנו מרוסקים מהסיפור הזה", אמר כהן. "מהחוסר אכפתיות, האמפתיה והרצון לעזור. צריך ללכת להתחנן. על מה? על זכות בסיסית של אזרחים במדינת ישראל?".
התרעות פיקוד העורף