סרן י’, בת 24 מרמת השרון, מפקדת פלוגת התצפיות של גדוד 595 ואחראית על למעלה מ-100 תצפיתניות. בשגרה ובחירום היא מנהלת את מערך האיסוף של החטיבה ומספקת לכוחות בשטח תמונת מצב עדכנית.
"זו עבודה מאוד אינטנסיבית", היא אומרת. "לא תמיד מבינים מבחוץ עד כמה האחריות גדולה. התצפיתניות לא רק יושבות מול מסכים. הן מזהות, מנתחות, מעריכות ומעבירות מידע שמאפשר לכוחות לקבל החלטות״.
לדבריה, חלק משמעותי מהפעילות המבצעית בגזרה נשען על המידע שמגיע מהחמ”לים. "בסוף הלוחמים לא יכולים לבצע את המשימה בלי התמונה שאנחנו מספקות. יש לנו חלק משמעותי בעולם המבצעי, בין אם מדובר בזיהוי ובין אם בהערכות מצב שמתבצעות לאורך כל היום".
כששואלים אותה מה ממלא אותה בגאווה, היא מצביעה דווקא על החיילות הצעירות. ״כשאני רואה תצפיתנית שיושבת בעמדה ומבינה שיש לה אחריות אמיתית על הכתפיים, שהיא יודעת להזניק כוחות בצורה מדויקת ומבינה את המשמעות של מה שהיא עושה, זה נותן הרבה מאוד סיפוק".
מתחתיה פועלים כמה חמ”לים לאורך הגזרה. על אחד מהם, חמ”ל חרמון, מפקדת סגן י’, בת 20 מכפר סבא, שנכנסה לתפקידה שלושה ימים בלבד לפני פרוץ המלחמה.
"לא הייתה נחיתה רכה״, היא מספרת. ״נכנסתי לתפקיד ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בסיטואציה מבצעית. לא היה הרבה זמן ללמוד לאט. הייתי צריכה להכיר את הגזרה, את החיילות ואת המשימה תוך כדי תנועה". כיום, היא מפקדת על 43 תצפיתניות. מבחינתה, אחד השינויים המשמעותיים ביותר מאז 7 באוקטובר הוא היחס למערך התצפיות.
"אני מרגישה שינוי מאוד גדול״, היא אומרת. ״יש היום הרבה יותר הבנה לגבי מה שאנחנו עושות. בסוף יש תצפיתניות שיושבות על אותה גזרה במשך חודשים ארוכים ומכירות אותה לעומק. הן יודעות מה היה פה אתמול ומה יכול לקרות היום".
לדבריה, בעבר לא תמיד הבינו את הערך של הידע שנצבר אצל התצפיתניות. "היום באים אלינו ואומרים: ‘הגזרה היא שלך’. יש הבנה שיש כאן אנשים שמכירים את השטח בצורה מאוד עמוקה ויכולים לתת תמונה שאף אחד אחר לא רואה".
הביקורת שנשמעה לאחר ה-7 באוקטובר שינתה גם את האופן שבו הציבור מסתכל על התצפיתניות. בעוד שבעבר נתפס התפקיד בעיני רבים כרחוק מקבלת ההחלטות המבצעית, החיילות והמפקדות מספרות כי כיום קיימת הכרה גדולה יותר בחשיבותו. ״היום כבר מבינים שאנחנו חלק משמעותי מהתמונה המבצעית״, אומרת סגן י’. ״יש הרבה יותר הקשבה והרבה יותר הבנה של מה שאנחנו מביאות לשטח״.
העבודה עצמה דורשת ריכוז לאורך שעות ארוכות מול מסכים. ״קשה לשמור על ריכוז כל הזמן, אבל יש עבודת צוות ויש מעטפת. אף אחת לא נשארת לבד. אנחנו כל הזמן מדברות, בודקות ומוודאות שהכול עובד כמו שצריך״.
גם בקרב המתגייסות החדשות מורגש לדבריה השינוי. ״אני חושבת שהיום אנשים מבינים הרבה יותר את המשמעות של התפקיד. יש הרבה יותר מודעות והרבה יותר עניין״.
מי שחווה את השינוי הזה מהשטח היא סמל א’, בת 20 ממשגב, תצפיתנית בחמ”ל הר דב המשרתת בתפקיד כמעט שנתיים. למרות הביקורת שנשמעה כלפי המערכת בעקבות 7 באוקטובר, היא דווקא ביקשה להגיע לתפקיד.
"שמעתי את כל הסטיגמות ואת כל מה שאומרים״, היא מספרת. ״אבל החלטתי לבדוק בעצמי. דיברתי עם תצפיתניות, שאלתי שאלות והבנתי שהתמונה הרבה יותר מורכבת ממה שמציגים״.
לדבריה, המציאות היומיומית רחוקה מהדימוי שנוצר לעיתים מבחוץ. ״בסוף זה תפקיד מאוד משמעותי. אנחנו נמצאות כל הזמן עם היד על הדופק. יש לחץ, במיוחד בתקופות מתוחות, אבל בשביל זה אנחנו מתאמנות. אנחנו לומדות את הגזרה, מתרגלות תרחישים ומגיעות מוכנות״.
היא מתארת שגרה של משמרות ארוכות לצד קשרים שנוצרים בין החיילות. ״החמ”ל מאוד משפחתי. אנחנו נמצאות כאן המון שעות ביחד. מכירות אחת את השנייה לעומק. זה קשר שנוצר מתוך העבודה המשותפת והאחריות המשותפת״.
במהלך שירותה חוותה גם אובדן אישי. חבר קרוב שלה, סמ”ר עינבר אברהם קב ז”ל מלוטם, לוחם בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, נהרג בפיגוע בספטמבר 2025.
"מאז החיים שלי השתנו״, היא אומרת. ״בתחילת השירות היה לי קשה יותר עם המסגרת הצבאית, אבל אחרי שזה קרה הרגשתי שיש לי עוד סיבה להמשיך לשרת. הכרנו במשך שנים, הוא היה אדם מאוד משמעותי עבורי, והאובדן שלו נתן לשירות שלי משמעות נוספת".
למרות המרחק מהיישובים שעליהם הן מגנות, שלוש המרואיינות מספרות כי הן מרגישות היטב את התמיכה שמגיעה מהצפון. לדבריהן, במהלך התקופה קיבלו החיילות מכתבים, חבילות ומחוות תמיכה מתושבים וקהילות.
"זה מרגש אותנו מאוד", אומרת סגן י’. ״לפעמים אנשים לא מבינים כמה כוח נותן ציור של ילד או מכתב קצר. הדברים הקטנים האלה מזכירים לנו בשביל מי אנחנו כאן".
כשמבקשים ממנה להעביר מסר לתושבי הצפון, סגן י’ לא מדברת על מבצעים או על הישגים מבצעיים. ״אנחנו מרגישות את החיבוק מהתושבים כל הזמן״, היא אומרת. ״הדברים הקטנים שהם שולחים נותנים המון כוח. חשוב לי שהם יידעו שיש כאן חיילות שעובדות מסביב לשעון, מתוך תחושת אחריות אמיתית למקום ולאנשים שחיים בו״.
כך, הרחק מהכותרות היומיומיות, ממשיכות התצפיתניות לשבת מול המסכים. עבורן, גם אחרי שנים של מתיחות ביטחונית, המשימה נשארת זהה: להמשיך להסתכל קדימה, לזהות בזמן ולהעניק לכוחות בשטח עוד כמה שניות של התרעה, שעשויות לעשות את כל ההבדל.
התרעות פיקוד העורף