בבוקר שבעה באוקטובר, עם הישמע האזעקות, יצאו השניים אל התופת בדרום בכדי להציל חיי אדם. בשעה 08:30 בבוקר, באזור צומת ברור חיל, רכב אזרחי סימן לחובש איחוד הצלה משה ויצמן לעצור. בתוך הרכב שכב אלוף רומן גופמן (אז תא"ל ומפקד בסיס צאלים), כשהוא סובל מפצעי ירי קשים לאחר שנלחם במחבלים. אל הפינוי הצטרף החובש אלישיב מזרחי, שפגש את האמבולנס לאחר שסיים לפנות פצועים ברכבו הפרטי לבית החולים ברזילי באשקלון, ויחד הם נלחמו על חייו של גופמן עד להגעתם לבית החולים.
בצעד מרגש של הכרת הטוב, משרד ראש הממשלה וגופמן הזמינו את השניים לטקס הרשמי במטה המוסד. משה ויצמן שיתף בתחושותיו לאחר הטקס: "באותם רגעים באמבולנס לא ידעתי שמדובר במי שינהל בעתיד את אחד הארגונים הרגישים והחשובים ביותר של מדינת ישראל. ראינו לוחם פצוע על הכביש, מפקד גיבור, שדיבר איתנו כל הדרך, והייתה לנו משימה אחת מול העיניים: להשאיר אותו בהכרה ולהציל את חייו. מי האמין שהוא יהיה יום אחד ראש המוסד. לעמוד כאן היום במטה המוסד ולראות אותו נכנס לתפקיד ראש הארגון, זו סגירת מעגל שאין מילים לתאר אותה".
אלישיב מזרחי הוסיף לאחר הטקס: "באותו בוקר, אחרי שפיניתי פצועים ברכבי הפרטי לברזילי, שמעתי את הקריאה של משה בקשר ולא היססתי לרגע. חברתי אליו על הכביש כדי להילחם יחד על חייו של אלוף גופמן ולדאוג שהוא יישאר איתנו לאורך כל הדרך. לעמוד היום במטה המוסד ולראות את אותו לוחם פצוע מהאמבולנס מקבל את המפתח לביטחון המדינה, זו סגירת מעגל מרגשת בצורה בלתי רגילה וזו תזכורת חיה לכוח של הערבות ההדדית והצלת החיים בישראל".
"העיר הייתה ריקה. התחלנו להתקדם מצומת לצומת, עוד לא פגשתי אף מחבל. כשהגענו לאזור מכללת ספיר, זיהיתי כמה דמויות בצומת שער הנגב. היו להם קסדות שחורות ולא ידעתי אם אלה מחבלים או חברי כיתת כוננות, אז התקרבתי לתוך הצומת. בדרך, אני רואה עשרות מכוניות מפויחות, בוערות, וגופות של אזרחים מוטלות על הכביש".
"פתאום ראיתי שעל אחד הגברים בצומת יש קלצ'ניקוב. הבנתי מיד ופתחתי באש. יריתי מקבץ לעבר שלוש הדמויות - שתיים מהן נפלו. המשכתי להילחם, ואז הרגשתי כאב חד ברגל והבנתי שנפגעתי. זחלתי חזרה לתוך הרכב, כשמתנדבי המשטרה מחפים עליי. התחלנו לספוג אש גם מכיוונים נוספים. אפוקליפסה. בחיים לא אשכח את תחושת הבדידות הזאת. איפה הצבא? איפה כולם?. הסתכלתי על הרגל שלי. קליע פגע לי בירך השמאלית, ואיבדתי דם בכמויות".