לכבוד שבוע ההוקרה למשרתי המילואים ומשפחותיהם, הסיפורים של נטע וקנין משלומי ושל רותם זיו מקיבוץ געתון חושפים מציאות כפולה: בזמן שבני זוגן מגנים על הגבול, הן עצמן מגדלות ילדים תחת אזעקות, התרעות וחשש מתמיד, בלב קו העימות.
על פי סקר שערך פורום נשות המילואימניקים בקרב 1,696 נשים הנשואות למשרתי מילואים, 45% מבני הזוג עדיין מגויסים למילואים בימים אלה ו-47% נוספים נמצאים בכוננות. כ-65% מהמשרתים צברו יותר מ-351 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. במקביל, אחת מכל שתי נשים דיווחה על תסמיני חרדה משמעותיים, 48.5% דיווחו על תסמיני מצוקה פוסט-טראומטית ו-49.3% על שביעות רצון זוגית נמוכה.
"כשהוא לא בבית אני לא יכולה לקחת סיכון ולרוץ עם תינוקת"
משפחת וקנין פונתה משלומי בתחילת המלחמה. במשך חצי שנה התגוררה בבית מלון בחיפה ובהמשך עברה לדירה שכורה בנהריה כדי לאפשר לילדים יציבות במסגרות החינוך. "חזרנו לשלומי כי זה הבית שלנו", מספרת נטע. "כל הזמן הסתכלנו קדימה וחיכינו לרגע שנחזור. היה לנו ברור שאנחנו חוזרים".
אלא שגם לאחר החזרה, השגרה לא באמת שבה. "כשהוא מגיע הביתה, הוא לא באמת פושט מדים והצבא נשאר בחוץ", היא אומרת. ״הצבא איתנו 24 שעות ביממה. יש לו קשר פעיל, הבית הוא כמו חמ"ל. אנחנו לא באמת מצליחים להיות בשקט". לדבריה, גם כשהוא נמצא בבית, הוא למעשה עדיין בתפקיד.
"הוא יכול להיות פיזית פה, אבל הוא לא פה. הוא בקשר, הוא עוד שנייה מוקפץ. אני יכולה להתחיל משפט ולא לסיים אותו כי פתאום יש הקפצה". בכל פעם שיש אזעקה או אירוע ביטחוני, היא נשארת לבד עם שלושת ילדיהם, בהם תינוקת בת שנה וחודשיים.
"אני זו שאיתם לבד בממ"ד. אני זו שמתמודדת עם החרדה. במקביל אני חושבת על הילדים וגם עליו, כי הוא בחוץ ואנחנו בפנים". גם כיום, חודשים לאחר חזרת המשפחה ליישוב, כולם עדיין ישנים בממ"ד. "אנחנו גרים בבית עם שתי קומות, אבל כולנו למטה. כשהוא לא בבית אני לא יכולה לקחת סיכון ולרוץ עם תינוקת מקומה עליונה. אין לנו פה זמן".
דווקא מתוך תחושת הבדידות שחוותה בתקופת הפינוי, החליטה וקנין להפוך את הקושי לעשייה. "כשהבנתי שאני לבד עם הילדים ועם כל האחריות, אמרתי לעצמי שאני חייבת להישאר חזקה. ידעתי שהדרך שבה אתנהל תשפיע על כל המשפחה".
במהלך התקופה הקימה את קהילה בשלומי, כחלק מקהילת פורום נשות המילואימניקים. "התחלתי מנשות כיתת הכוננות שהיו איתי באותה סירה. פתחתי קבוצת ווטסאפ והבנתי שאנחנו צריכות אחת את השנייה".
הקבוצה, שהחלה כמספר קטן של נשים שפוזרו ברחבי הארץ בזמן הפינוי, גדלה לכ-130 נשים משלומי. "היינו מפוזרות מדימונה ועד הצפון. היום כבר יש לנו קהילה. אנחנו נפגשות, מקיימות סדנאות, מקדמות מענים רגשיים לנשים ולילדים ופועלות מול הרשויות ומרכז החוסן. הקושי הכי גדול היה תחושת הלבד. היום אנחנו כבר לא לבד".
לדברי נטע, פורום נשות המילואימניקים מעניק לנשים תחושת שייכות ותמיכה. "בזכות הפורום הנשים מרגישות שרואים אותן ושיש להן גב", היא אומרת. "אנחנו פועלות לקדם פעילויות לילדים, למשפחות ולנשות המילואימניקים. נוסף לזה שהיא מנהלת קהילה בשלומי ונציגת פורום נשות המילואימניקים, היא גם נציגת העוגן למשפחות המילואים ורכזת מאמאטכ"ל ביישוב שלומי , ״כל זה כמובן בהתנדבות ובתחושת שליחות גדולה״, היא אומרת.
"אם אנחנו לא נהיה פה, הגבול יתקצר"
לדבריה, המילואים מתחילים הרבה לפני הכניסה הרשמית לשירות ונמשכים זמן רב גם לאחר החזרה הביתה. "חודש לפני כבר מתחילות השיחות, הישיבות וההכנות. הגוף נדרך. אחר כך מגיע הסבב, ואז צריך זמן להתאושש ממנו. ואז שוב מתחילים להתכונן לפעם הבאה". זיו מתארת מציאות שבה בעלה משרת בגזרה מבצעית, בזמן שהיא עצמה מגדלת ילדים בקו האש.
"יש סתירה מאוד קשה בין להגן על המדינה ולהילחם מול האויב לבין להיות בבית ולרוץ עם הילדים לממ"ד. זו דילמה שכל משפחת מילואים בקו העימות מכירה". "לא משנה איפה נהיה, הילדים ישאלו איפה המרחב המוגן" לדברי שתי הנשים, המחיר הכבד ביותר משולם על ידי הילדים.
"הילדים שלנו כבר פחות תמימים", אומרת זיו. "רוב החיים הבוגרים שלהם עברו במלחמה, בריצות לממ"דים ובאזעקות". היא מספרת כי גם במהלך טיול משפחתי בארגנטינה ובצ’ילה, רחוק מכל איום ביטחוני, הילדים התקשו להשתחרר מההרגלים שנצרבו בהם.
"בימים הראשונים הם שאלו איפה המרחב המוגן ומה עושים אם יש אזעקה. הם אפילו שאלו איך זה שיש מדינה שאין בה מלחמה. אלה שאלות שמראות מה הילדים שלנו עברו". וקנין מוסיפה כי ילדיה חיים לצד החשש המתמיד מאיומי הרחפנים, החדירות וההקפצות. "הם מבינים שאבא שומר על הבית. מבחינתם זו המשימה שלו. אבל הם גם מבינים שיש סכנה. הם חיים בתוך זה".
למרות הקשיים, אף אחת מהן אינה מדברת על עזיבה. "אם אנחנו לא נהיה פה, הגבול יתקצר", אומרת וקנין. זיו מסכימה. "לא חשבתי לעזוב אפילו לרגע. יש פה בית, יש פה קהילה, יש פה משפחה". אבל לצד האהבה לצפון, שתיהן מבקשות דבר אחד: שלא ישכחו אותן.
"אנחנו לא מחפשות רחמים", אומרת זיו. "לא אני, לא נשות המילואים ולא תושבי הצפון. אנחנו פשוט רוצות תקווה במציאות אחרת, טובה יותר לילדים שלנו". וקנין מסכמת: "למרות הכול אנחנו פה. למרות הכול הוא שומר על הבית. אבל אנחנו רוצים שיראו אותנו, שיבינו שגם כשיש הפסקת אש בכותרות, יש משפחות שעדיין חיות את המלחמה בכל יום מחדש"
התרעות פיקוד העורף