השבוע הזה עשוי להירשם בתולדות הימים כשבוע שבו חל מהפך במאזן הכוחות האסטרטגי במזרח התיכון: ישראל, עד כה המעצמה האזורית החזקה ביותר בגיבוי אמריקאי, איבדה את יכולתה להשפיע ולעצב את האזור, ומזכר ההבנות האמריקאי־איראני הופך את איראן למעצמה האזורית החזקה והמשפיעה יותר.
במשך שנים הייתה ישראל הכוח שכל מדינות האזור חיזרו אחריו, שיחרו אחרי הטכנולוגיה והידע שלנו ורצו בקרבתנו, גם אם לא פומבית. מזכר ההבנות מפנה את מדינות האזור מאיתנו מזרחה, לרפובליקה האסלאמית, ככוח המשמעותי באזור, שצריך מעכשיו לכבד ולפייס.
מזכר ההבנות מעניק לאיראן זריקת כוח של לפחות עשרות מיליארדי דולרים כבר בשנה הזאת: ברגע שאיראן תוכל לייצא נפט בחופשיות, יש לה פוטנציאל הכנסות של 50 מיליארד דולר בשנה (בהערכה צנועה ובמחירים נמוכים), לאיראן נכסים מוקפאים בשווי שמוערך ב־50־100 מיליארד דולר בעולם, שאמורים להיות מופשרים במסגרת ההסכם, ועוד לא ברור אם איראן תורשה גם לגבות עמלת מעבר במצר הורמוז, מה שיכניס עוד כסף לקופתה.
המשטר הזה מקבל עכשיו לגיטימציה לתוכנית הגרעין שלו, עם הכרה בזכותה של איראן להעשיר אורניום בשטחה ועם חוסר ודאות לגבי עתידן של יותר מעשר טונות חומר מועשר ברמות שונות שנמצא בידה. ספק אם יוכלו האמריקאים לנסח בתוך 60 יום הסכם גרעין מפורט ויציב, ומצב הביניים של מזכר ההבנות עשוי ללוות אותנו תקופה ארוכה.
בזמן הזה מה שיפריד בין איראן לבין פצצה גרעינית הוא רק החלטה של ההנהגה שלה. התרחיש של פיצוץ מתקן גרעיני ראשוני, גם אם פרימיטיבי, ככל שיתארך המו"מ אינו מופרך. איראן יודעת שבתקופת המו"מ היא לא תותקף על ידי ארה"ב וגם לא על ידי ישראל, והיא עשויה לפרוץ לפצצה ראשונה כתעודת ביטוח אחרי מה שעבר עליה בשנה האחרונה.
הנשיא האמריקאי כבר מכיר פומבית בזכותה של איראן לתוכנית טילים בליסטיים, ואיש כבר לא מדבר על תמיכתה בשלוחים: חיזבאללה, חות'ים, חמאס והג'יהאד האסלאמי. אחרי שאיראן הצליחה לקשור בהסכם את עתידה ואת עתיד חיזבאללה, נתח מהכסף שתרוויח ישמש לשיקום היכולות הצבאיות של כל שלוחיה.
התיק של גופמן
במלחמת 12 הימים ביוני שעבר הציבה לעצמה ישראל מטרות ריאליות: פגיעה קשה בתוכנית הגרעין של איראן וביכולות הטילים שלה. המטרות הושגו, ו־12 הימים שבהם פעל חיל האוויר בחופשיות בשמי איראן חשפו את חולשת המשטר. זה הניע ודחף את גל המחאות שהתפרץ בדצמבר 2025 באיראן והיווה איום אמיתי על יציבות המשטר. אבל מרגע שארה"ב וישראל קבעו את הפלת המשטר כיעד של מלחמת שאגת הארי, והמשטר האיראני נותר על כנו - הוא יירשם בדפי ההיסטוריה כמשטר שעמד מול המעצמה העולמית הגדולה והמעצמה האזורית החזקה, ושרד.
במוח, לא בכוח
המלחמה הזאת חשפה גם את ארה"ב בחולשתה, והחולשה הזאת תקרין על המדיניות האמריקאית באזורי סכסוך אחרים. לישראל זה היה הישג לרתום את ארה"ב לצידה במלחמה מול איראן, אבל משהמלחמה הזאת נכשלה - ספק אם איזשהו אמריקאי יעז להתמודד אי פעם מול איראן. נשארנו לבדנו במערכה הזאת.
שנית, הלקח האזורי והעולמי ממלחמת 40 הימים נגד איראן הוא כמה קל ובאילו אמצעים פשוטים יכולה מדינה להשפיע על העולם כולו. ללא צי, ללא חיל אוויר ותחת מתקפה של שתי מעצמות, הצליחה איראן לחסום נתיב מים בינלאומי. די בכטב"ם עלוב אחד שפוגע בספינה כדי לשבש את הסחר הבינלאומי. גם הצבא האמריקאי הגדול לא הצליח לפתוח את המצר בכוח.
זה לקח שחיזבאללה והחות'ים הפנימו, ומעכשיו כל עימות יכול להוביל לפגיעה בנתיבי האספקה לישראל או בשיט הבינלאומי. ישראל חייבת לפתח יכולות ותורה כדי להתמודד עם איום כזה, בים האדום וגם בים התיכון.
שלישית, בלבנון, כמו גם בעזה, לא ניתן לפרק אויב מנשקו באמצעים כוחניים בלבד. נראה שלבנון תישאר זירה פתוחה במהלך ימי המו"מ, שיהיו כנראה ארוכים. זה הופך את לבנון לזירה נפיצה שיכולה לשבש את המו"מ של האמריקאים, ואפשר להניח שרה"מ ינסה לנצל את הנפיצות הזאת כדי לחבל במו"מ. המחיר יהיה בוודאות עוד נפגעים לצה"ל ואפס ביטחון לתושבי הצפון, אבל הוא עשוי להוביל את האמריקאים לכפות עלינו נסיגה בלא תמורה.