פילין, לוחם במפקדת אוגדה 36, נהרג לאחר שביום רביעי בסביבות השעה 17:00 נפגע כוח מחפ"ק סמאו"ג 36 מפיצוץ מטען בעת שפעל רגלית במרחב הליטאני. מתחקיר ראשוני שבוצע עולה כי ככל הנראה מדובר במטען אויב. שאר פרטי האירוע עדיין מתוחקרים. לאחר האירוע הותקפו תשתיות טרור במרחב בירי ארטילרי.
בתקרית נפצעו שבעה לוחמים וקצינים נוספים, בהם סגן מפקד אוגדה 36, אל"ם נ', ומג"ד במילואים באגד הובלה 556, שנפצעו באורח בינוני. על פי התחקיר הראשוני, הכוח נפגע ממטען צד של חיזבאללה שהופעל לעברו בעת פעילות במרחב הליטאני.
פילין עלה לבדו מאוקראינה לפני 14 שנים במסגרת תוכנית נעל"ה. במהלך שירותו הצבאי סיכל בשנת 2016 ניסיון פיגוע דקירה במחסום באזור שכם, ובשנת 2018 הוענק לו אות מצטיין נשיא המדינה במסגרת חגיגות 70 שנה למדינת ישראל.
בראיון שהעניק ל"וואלה" לאחר סיכול הפיגוע אמר כי ראה בהגנה על אזרחים את מהות תפקידו כלוחם. "אם הוא היה דוקר אותנו וממשיך, יש שם אזרחים שאנחנו לא יכולים לתת לו לעשות פיגועים נגדם. זה התפקיד שלנו פה. עדיף שאני אתעסק איתו מאשר מישהו אחר", אמר. למרות המעשה, הדגיש אז כי אינו רואה בעצמו גיבור: "אני לא מרגיש גיבור, אני יודע שזו העבודה, זו הסיבה שהתגייסתי. בגלל זה באתי לישראל, להיות חלק מכולם".
רעייתו ספדה לו: "כולכם מכירים את אלכסנדר, בשבילי הוא סשה. זה אסון גדול מאוד ונורא, וקשה לעכל את לכתו של סשה. בשבילי זה משהו סוריאליסטי. הייתי יומיים בדרך לרוסיה, אחרי שחיכיתי שמונה שנים לנסיעה הזאת. כמה שעות אחרי שנחתתי, קיבלתי טלפון עם ההודעה שהוא נהרג בדרום לבנון. מיד לקחתי את הדברים שלי ומיד חזרתי לארץ. הלכו לי עוד יומיים בדרך עד שהגעתי לארץ. כמה ימים לפני הטיסה אמרתי לסשה: אולי אבטל את הטיסה. אולי זה לא דחוף. הוא אמר לי: בבקשה תלכי, תסיימי עם המסמכים שלך, שיהיה לך פחות כאב ראש. אני לצידך, אל תדאגי. והנה אני פה, חזרתי לארץ. חובקת אותך, מנסה להיות רצינית כשאני שבורה. הבן אדם היחידי שאני רוצה שיחבק אותי זה אתה".
"הכרנו כשאלכס היה אחרי הטירונות בשירות הצבאי, ואני הייתי בסיום כיתה י"ב בפרויקט נעל"ה. יום אחד הוא שלח לי הודעה ברשת חברתית: בואי נצא לטייל. ראיתי את ההודעה וחשבתי לעצמי: רגע, מי זה? מה אתה רוצה ממני? ואז ראיתי שהוא גר בבית של בנג'י ברעננה, ואני למדתי בפנימייה בכפר הירוק ברמת השרון. ואמרתי לעצמי: למה לא? אנחנו קרובים, בוא נצא. והנה יצאנו לטייל, והגענו לעשר שנים ביחד. בנינו משפחה. היינו מאושרים, היינו בשקט שלנו".
"סשה היה בן אדם עם לב זהב. תמיד חשב על אחרים לפני עצמו, תמיד היה מוכן לעזור, לתמוך, ולהיות ריאלי כשהדברים נראו כמו סוף העולם. בשבילי הוא היה עוגן באמצע ים סוער. הוא הדריך אותי. תמיד יכולתי להרים אליו טלפון כשהייתי בלחץ, והוא ידע להרגיע אותי. תמיד כשחשבתי שאין פתרון למשהו, הוא אמר לי לעצור לרגע, לנשום, להגיד שיש פתרון להכול ולחשוב איתי יחד. תמיד יכולתי להתקשר אליו יותר מ-20 פעם, והוא לא כעס, כי הוא אהב מאוד. תמיד יכולתי להתייעץ איתו. בכל הדרך חזרה לארץ חשבתי על הדברים, איך סשה היה עושה את זה נכון. סשה תמיד תמך בהחלטות שלי ושמח בשבילי, כפי שאני שמחתי בשבילו. הוא היה בן זוג מדהים, החבר הכי טוב, בעלי ואבא מושלם לבת הקטנה שלנו. סשה אהב לבשל, חלם לפתוח מסעדה משלו, לקנות בית משלנו, לגדל משפחה באושר, בשקט ובנחת".
"סשה, בזכותך אני אמא לילדה מקסימה, בזכותך הכרתי אנשים מדהימים, בזכותך אני עומדת פה היום ומלווה אותך בדרכך האחרונה. אהוב שלי, אני אתגעגע אליך נורא. אתגעגע לקול שלך, לעיניים היפות שלך, לחיבוק החם, לצחוקים שלנו, לאושר, לאהבה הענקית שנתת לי ולבת שלנו. תודה לך על כל מה שעשית בשבילנו. תודה שזכיתי לאהוב אותך ולהיות אהובה. תודה שזכיתי להיות מאושרת. תודה שאני ואתה ההורים של אמילי שלנו. זה בלתי נתפס שאני פה היום קוברת אותך, כשאנחנו תכננו טיולים, עוד ילדים וחיים מאושרים ביחד. נזכור אותך תמיד, איך הגנת על הבית ועל המדינה. אני אספר לאמילי, כשהיא תגדל, שאבא שלה היה גיבור. אנחנו אוהבות אותך מאוד. תשמור עלינו מלמעלה".
"עשרים ותשע שנים זה מעט מדי. מעט מדי זמן לאדם שהיה לו עוד כל כך הרבה לתת, כל כך הרבה תוכניות וכל כך הרבה חלומות להגשים. תמיד רצית ללכת גבוה, תמיד שאפת ליותר, תמיד חלמת בגדול. ועכשיו אתה גבוה, הכי גבוה שיש, במקום שבו שום כאב לא יכול להגיע אליך, במקום של אור ושלווה. סשה, תודה על זה שהיית אח כזה. תודה על האהבה, על השמחה, על כל השיחות ועל הידיעה שתמיד היית לצידי. אני מבטיחה לשאת אותך בלב שלי כל החיים, לשמור על הזיכרון שלך חי ולספר עליך ועל האדם המיוחד שהיית. אני אוהבת אותך, אחי הגדול, ותמיד אהבתי ותמיד אוהב. שמור עלינו מלמעלה. אני בטוחה שעוד ניפגש. יהי זכרך ברוך".
המפקד של אלכס: "אלכס, חבר יקר, אח לנשק. הגענו לכאן לחלוק לך כבוד אחרון. חבריך לצוות, שבאו מפעילות ברגנון, חלקו לך כבוד במקום שבו נפלת, יחד עם הכוחות הפועלים בשטח. אני רוצה לספר לכל מי שהתכנס כאן מי היה אלכס שאנחנו הכרנו. דבר ראשון, מדובר במקצוען. מי שראה את אלכס יורה, מי שראה אותו פוגע, מיד היה רוצה אותו לידו. צלף זה מקצוע, ואלכס הוכיח יכולות גבוהות והתמקצע בסוגי נשק ובכוונות שונות. כשחזרנו מהאימונים ומהפעילות המבצעית, הידיים שהיטיבו לאחוז בנשק הפליאו גם בתפעול סכינים, קרשים ומלקחיים על המנגל. גם כאן אלכס לקח את הדברים עד הקצה. הוא הסתובב בעולם, הגיע עד ליפן, כדי ללמוד את סודות הבישול המושלם. הוא היה מילואימניק שכל צוות היה רוצה. לוחם ושף. כל צוות היה רוצה, אבל אנחנו זכינו. אבל לא מדובר רק במקצוען עם ידי זהב, אלא גם באדם עם לב זהב. בן אדם".
"סיפור קטן. ביום ראשון האחרון הייתי צריך שיבצעו כמה משימות לוגיסטיות עבור רחבה. משימות קלאסיות לרס"פ. אבל לא היה מילואימניק רס"פ בתפקיד באותו רגע. כשלוחם עוסק בלוגיסטיקה, זה תמיד מעצבן, תמיד מתיש ותמיד ארוך. יש לנו קציני לוגיסטיקה ונגדים מצוינים באוגדה, אבל זו לא עבודה ללוחמים להתעסק בדברים האלה. ציינתי בפני החיילים את המשימות שצריכות להתבצע, ואלכס אמר בפשטות: אני נוסע, אין בעיה. אפילו לא הספקתי לבקש מתנדב. חדרים של מילואימניקים, כידוע, נהיים מבולגנים. החבר'ה מספרים שכל פעם שאלכס היה מגיע, הסדר היה משתלט על האזור. לא בדרמה, לא בהערות לחיילים אחרים למה הם לא שומרים על הסדר. פשוט מסדר את הדברים עם חיוך מתוק".
"הצוות בצבא מורכב, כידוע, מדתיים וחילוניים, ממגזרים שונים. לפעמים בתקשורת שומעים על כל מיני חיכוכים שהמפגש הזה מייצר. אצל אלכס לא היה מקום לחיכוך. לפני כניסת שבת, הוא היה דואג מעצמו לסדר את האורות והחשמל, לוודא שהכול בסדר עם חבריו הדתיים בחדר. החברים הדתיים אמרו שאפילו לא הייתה להם ציפייה להתחשבות כזו, והם היו מסתדרים עם מה שיהיה. אולי אפילו קצת ישמחו שמישהו יכבה בשבילם את האור בלילה, אבל אלכס היה צעד קדימה בלחשוב על החברים ולדאוג שהכול יהיה מסודר. אלכס היה שקט וצנוע. על אף השירות הצפוף, מאות ימים ביחד בשנים האחרונות, רק לאחר נפילתו כמה מהחברים גילו שנבחר למצטיין הנשיא ושיש לו אקסל נשק. על שני דברים הוא דיבר המון, ובעיניים בורקות: המשפחה, ובעיקר אמילי, והמלחמה באוקראינה".
"הפער בין חיי המשפחה השלווים לבין הצורך לצאת ולהילחם כדי שהחיים האלה יימשכו היה חזק. יש אצלנו בצוות חיילים מקיבוץ ברעם בצפון ועד דימונה בדרום. אלכס הסביר לנו כמה פעמים שהדבר הזה מייחד את ישראל. באוקראינה, באזורי המלחמה, יש התגייסות רחבה, הוא אמר. אבל באזורים אחרים, המשטרה מחפשת אנשים שמשתמטים. ההתגייסות חוצת הגזרות בישראל הייתה מיוחדת בעיניו, וברורה לו כדרך חיים. אני רוצה לקרוא לכם קטע מהודעה ששלח לי לפני כמה שבועות: "היי, מה קורה? אני בא לעדכן אותך שאשתי הולכת לטוס, ופרטת התאריכים לזמן ממושך. לא מבקש לשחרר אותי, כי ענייני ילדה כבר מסודר, אבל כן אשמח אם תתחשבו בזמן יציאות". תחשבו על הסיטואציה. אשתו של אלכס טסה לזמן ממושך לחו"ל, היה לו כל הסיבות להישאר בבית, אבל אלכס לא מבקש להשתחרר. המסירות הייתה מעל הכול".
"אלכס, גם ביום נפילתך התנדבת להגיע מהבית ולצאת לפעילות כדי שחבר אחר יוכל לצאת לאירוע. תמיד היית שם, ותמיד עם חיוך בלתי נשכח. לקראת סיום אני רוצה למסור גם את הניחומים מאלוף משנה ניתאי וקנין, סגן מפקד אוגדה 36, שאנחנו החפ"ק שלו, שנפצע באירוע ולכן נמנע ממנו להגיע. הסמאו"ג הדגיש את חיוכו המתמיד של אלכס ואת נכונותו להגיע עם כל הלב, והוא מקווה להגיע בקרוב למשפחה. אנחנו שולחים לו מכאן החלמה מהירה ואיחולי שיקום קל. דאשה ואמילי היקרות, מירה, סרגיי ואולגה, האבידה שנפערה אצלכם היא אבידה עצומה לכולנו. מעכשיו אנחנו משפחה אחת גדולה. אנחנו מחבקים ובוכים, חפ"ק סמאו"ג 36".
התרעות פיקוד העורף