המלחמה החלה, כידוע, בבוקר שבת שבו אלפי מחבלי חמאס פרצו את גדר הגבול מרצועת עזה, חדרו לעשרות יישובים ומוצבים, רצחו כ-1,200 בני אדם, חטפו מאות ישראלים לרצועה וחשפו כשל מודיעיני ומבצעי חסר תקדים. במשך שעות ארוכות נאלצו יישובים להילחם כמעט לבדם על חייהם, בעוד המדינה מגייסת את כוחותיה.
אותו יום, שבו התרחשה מתקפת הטרור הקשה בתולדות ישראל, היה גם רעידת אדמה אסטרטגית שערערה את הנחות היסוד שעליהן נשענה תפיסת הביטחון הישראלית במשך עשרות שנים. מאז אותו בוקר התפתחה המערכה בהדרגה, ממלחמה ברצועת עזה לעימות אזורי רב-זירתי.
במבט היסטורי, אין המלחמה הזו דומה לאף אחת ממלחמות ישראל. מלחמת העצמאות הייתה מלחמת הקיום, מלחמת ששת הימים עיצבה מחדש את גבולות המדינה ומלחמת יום הכיפורים טלטלה את תפיסת ההתרעה. המערכה שנמשכת מאז שבעה באוקטובר 2023 שינתה את עצם תפיסת הביטחון הלאומי. ישראל אינה מתמודדת עוד עם איום נקודתי, אלא עם מערכת אזורית שלמה שבה כל זירה משפיעה על האחרות.
סוף עידן
לראשונה בתולדות המדינה פעל צה"ל במקביל ברצועת עזה, בלבנון, ביהודה ושומרון, בסוריה, באיראן, מול המיליציות הפרו-איראניות בעיראק ומול החות'ים בתימן. המרחק בין שג'אעייה לחודיידה ובין הבופור למצר הורמוז ממחיש עד כמה התרחב מרחב הלחימה הישראלי. למעשה, מפת המבצעים של ישראל דמתה יותר למפת אחריות של פיקוד אמריקאי אזורי מאשר למפת מלחמותיה הקלאסיות.
הלקח הראשון הוא קריסתה של תפיסת "המלחמה הקצרה". במשך עשרות שנים נשענה תפיסת הביטחון על התרעה, הכרעה מהירה והעברת הלחימה לשטח האויב. המציאות החדשה אילצה את ישראל לנהל מלחמת התשה רב-זירתית הנמשכת שנים, להרחיב את סדר הכוחות, להקים מסגרות חדשות, לחדש מלאי תחמושת ולהיערך לשחיקה ממושכת של כוח האדם, הכלכלה והתעשייה הביטחונית.
שבע החזיתות אינן באמת שבע. מבחינה אסטרטגית, מדובר במערכה אחת מול הציר האיראני. חמאס, חיזבאללה, החות'ים, המיליציות השיעיות ומשמרות המהפכה שפעלו כחלק ממערכת אזורית אחת שנועדה להפעיל על ישראל טבעת אש. בהתאם לכך, גם ישראל נאלצה לעבור מחשיבה מקומית לחשיבה מערכתית.
התפתחות נוספת היא אובדן משמעותו של המרחק. בעידן הכטב"מים, הטילים הבליסטיים וטילי השיוט, אלפי קילומטרים אינם עוד מכשול של ממש. איום מתימן או מאיראן משפיע כמעט כמו ירי מרצועת עזה. מכאן שהעומק האסטרטגי של ישראל אינו נמדד עוד בקילומטרים, אלא ביכולת גילוי, התרעה, יירוט ותקיפה לטווחים ארוכים.
המלחמה המחישה גם את עלייתו של הנשק המדויק והזול. כטב"ם שמחירו אלפי דולרים בלבד מסוגל לחייב הפעלה של מערכות יירוט שמחירן גבוה פי עשרות ואף מאות מזה של הכלי התוקף. זוהי מלחמת התשה כלכלית לא פחות מצבאית, המחייבת פיתוח אמצעי הגנה יעילים וזולים יותר, ובהם מערכות לייזר.
ההבחנה בין חזית לעורף היטשטשה. אזעקות, פינוי יישובים, שיבושי תעופה, מתקפות סייבר וירי ארוך טווח הפכו את העורף לחלק בלתי נפרד מהמערכה. המלחמה חשפה גם את משמעותו החדשה של החוסן האזרחי. העורף הישראלי לא הסתפק בספיגת האש, הוא נעשה רכיב פעיל במאמץ הלאומי. מיליוני אזרחים חיו במשך חודשים פינוי, אזעקות, השבתת מוסדות חינוך ופגיעה בכלכלה, ובמקביל המשיכו להפעיל את מערכות המשק השונות. אלפי מתנדבים, ארגוני חברה אזרחית ורשויות מקומיות מילאו לעיתים תפקידים שהמדינה התקשתה לבצע. בכך התברר כי במלחמות ממושכות החוסן הלאומי נשען במידה רבה גם על יכולתה של החברה האזרחית לשמור על רציפות תפקודית, סולידריות ויכולת התאוששות. במובנים רבים, העורף הישראלי הפך ל"זרוע לחימה" נוספת.
הקרב התנהל גם בזירה התודעתית. כל תקיפה, כל חיסול וכל סרטון הופצו בתוך דקות ברשתות החברתיות והשפיעו על דעת הקהל העולמית לא פחות מההישגים בשדה הקרב. במלחמה זו גם הטלגרם, רשת X והטיקטוק הפכו לזירות לחימה.
אחד הלקחים העמוקים ביותר של אלף הימים נוגע לסוגיית החטופים. לראשונה בתולדות ישראל הפכה השבתם של מאות אזרחים וחיילים שנחטפו לשטח אויב ליעד מלחמה מרכזי, שליווה כמעט כל החלטה מדינית ומבצעית. תפיסת הביטחון הישראלית דיברה תמיד על הרתעה, התרעה והכרעה. מלחמה זו הוסיפה ממד רביעי: החובה להשבת החטופים.
המשימה יצרה מתח מתמיד בין הצורך להפעיל עוצמה צבאית ובין הרצון שלא לסכן את חיי החטופים, והשפיעה על קצב הלחימה, על אופי המבצעים ועל חופש הפעולה של הדרגים המדיני והצבאי. במקביל, הפכו החטופים למרכיב מרכזי בלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, שניסה באמצעותם להעמיק מחלוקות פנימיות ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל.
בכך התברר כי במלחמות העתיד בני ערובה אינם עוד רק קלף מיקוח טקטי, אלא אמצעי אסטרטגי שנועד לעצב את מהלך המערכה. מכאן נגזר לקח נוסף לדוקטרינת הביטחון הישראלית: מניעת חטיפות אינה עוד משימה טקטית של כוחות בגזרה, אלא יעד אסטרטגי מהמעלה הראשונה. המניעה מחייבת שילוב של הגנה על הגבולות, מודיעין, יכולות חילוץ, מוכנות אזרחית ועיצוב כללי משחק שיצמצמו את התמריץ של אויבי ישראל להשתמש בחטופים כנשק.
מחיר אנושי כבד
אבל נראה שהשינוי העמוק ביותר התרחש בחברה הישראלית. מאות אלפי אנשי מילואים שירתו שוב ושוב, במשך חודשים ארוכים, וחלקם צבר מאות ימי שירות. עורכי דין ניהלו תיקים במוצבים, אנשי הייטק השתתפו בישיבות בתוך נגמ"שים וסטודנטים השלימו סמסטרים ונבחנו בזום בזמן שירות מבצעי. המילואים חדלו להיות אירוע קצר והפכו למרכיב קבוע בחיי החברה והמשק.
מעל לכול, אלף ימי המלחמה גבו מישראל מחיר אנושי כבד. אלפי חללים ועשרות אלפי פצועים שינו את פני החברה הישראלית והפכו משפחות וקהילות רבות מאוד לחלק מהמערכה. מספר הפצועים קשה וקטועי הגפיים - מהגבוהים שידעה ישראל - מזכיר בממדיו תופעות שנקשרו בעבר למלחמות ממושכות דוגמת מלחמת וייטנאם. לצד האתגר הביטחוני ניצב כעת אתגר לאומי ארוך טווח: שיקום פיזי ונפשי של דור לוחמים, ליווי המשפחות השכולות ושילובם מחדש של אלפי פצועים בחברה, בתעסוקה ובחיי הקהילה.
מאפיין ייחודי נוסף הוא היעדר "יום ניצחון" במלחמה. בניגוד למצב במלחמות עבר, כאן לא הייתה כניעה אחת או תמונת הכרעה ברורה. המלחמה התנהלה בגלים, כשהישגים מבצעיים בזירה אחת לוו בהתלקחות בזירה אחרת. המציאות הזו חייבה את הדרגים המדיני והצבאי לעבור מחשיבה על סיום מלחמה לחשיבה של ניהול מערכה מתמשכת.
גם הזירה הימית סיפקה לקח חשוב. החות'ים, ארגון מקומי מתימן, הצליחו לשבש את נתיבי הסחר בים האדום ולחייב את ארצות הברית ומעצמות נוספות להגן על חופש השיט. בכך התברר כי גם שחקן לא-מדינתי מסוגל להשפיע על הכלכלה העולמית באמצעות איום על צוואר בקבוק אסטרטגי.
אחד הלקחים המרכזיים של אלף הימים הוא שלא ניתן עוד להסתמך על שכבת הגנה אחת, מתקדמת ככל שתהיה. תפיסת הביטחון החדשה מחייבת שילוב בין מודיעין, התקפה, הגנה רב-שכבתית, תמרון קרקעי, שליטה אווירית וימית, רציפות לוגיסטית ויכולת ייצור עצמאית של חימושים. במקביל, שיתוף הפעולה בין זרועות האוויר, הים, היבשה, המודיעין והסייבר הפך לתנאי הכרחי לניהול מלחמה רב-זירתית. בנוסף התחדדה חשיבותה של העצמאות התעשייתית. המלחמה הממושכת חשפה את התלות באספקת תחמושת, טילים וחלקי חילוף מחו"ל, והמחישה כי גם ידידות קרובות אינן יכולות תמיד לענות במהירות על צורכי הלחימה. מכאן ההבנה שחוסן ביטחוני נשען גם על כושר ייצור עצמי, שרשראות אספקה יציבות ותעשייה ביטחונית המסוגלת לפעול לאורך שנים.
אלף הימים הראשונים אינם סוף הסיפור, אלא ראשיתה של דוקטרינת ביטחון חדשה. החזית הישראלית כבר איננה קו גבול, כי אם מרחב אזורי. בעידן הזה, ביטחון לאומי אינו נמדד רק בעוצמת האש, אלא גם ביכולת לשלב בין צבא, כלכלה, תעשייה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וחוסן חברתי למערכת אחת, גמישה ומתמשכת. דוקטרינת הביטחון החדשה של ישראל נכתבה לא באולמות דיונים בלבד אלא גם בשדות הקרב, בבסיסי המילואים, במפעלים, במעבדות הפיתוח ובעורף הישראלי.
התרעות פיקוד העורף