"הקשר המדמם שלי עם אדמת לבנון החל בדיוק לפני שלושה עשורים, בשנת 1997", מספר מתוקי. "היינו אז לוחמים צעירים באימון המתקדם, וימים ספורים לאחר אסון המסוקים הנורא העלו אותנו לקו בדרום לבנון. מאז ועד היום חוויתי את לבנון בשלושה סבבים שונים: התחלתי כחייל סדיר בתקופת המוצבים הישנה של רצועת הביטחון, המשכתי כאיש מילואים במלחמת לבנון השנייה ועכשיו חזרתי לשם במערכה הנוכחית. במהלך השירות הסדיר ברצועת הביטחון תפסנו קו במוצבים השונים ועשינו שני סבבים מורכבים בעיירה בינת ג'בייל. במלחמת לבנון השנייה נקראתי בצו 8 ותפסנו את קו הגבול בגזרה הצפונית בדיוק כשהתחיל התמרון הקרקעי. המשימה העיקרית שלנו שם הייתה טיהור של מה שזכה לכינוי ‘שמורות הטבע' - המתחמים הצבאיים המבוצרים שחיזבאללה חפר מתחת לסבך השיחים קרוב מאוד לקו הגבול. בסבב הנוכחי, מאז 7 באוקטובר, אני בשירות מילואים של כ-400 ימים".
"בלבנון השנייה יצאתי למשימות לחימה מורכבות תחת אש ובאזורים עם נפגעים, כשאני בלי שכפ"ץ מגן. שירתי כחובש, והציוד המיושן שסיפקו לנו אז היה כל כך מסורבל, שלא ניתן היה פיזית ללבוש אותו מעל או מתחת לווסט הלחימה. היום המצב שונה לגמרי: הגענו לחזית מצוידים בווסטים קרמיים, בנשק מודרני ובציוד אישי מכבד ומכובד".
הפער המודיעיני
"הדרגים הממונים מאחור לא אישרו לנו לפעול, וקבלת ההחלטות הייתה איטית ומסורבלת. הפערים האלה במערכת הפיקוד והשליטה הובילו להמון טעויות מבצעיות קשות בשטח. את העיוורון המודיעיני קלטנו מיד עם פקודת הכניסה למרון א-ראס. המציאות הכתה בנו בעוצמה: נקלענו למארב מתוכנן היטב. זה החל כאירוע גרילה קלאסי, כששניים-שלושה מחבלים ירו בשעות הבוקר טיל נ"ט לעבר טנק וביצעו פעולת משיכה כדי לגרור את הכוח שלנו למרכז הכפר. ברגע שנכנסנו פנימה, הגרילה הפכה פתאום לכוח צבאי מיומן לכל דבר. מצאנו את עצמנו תחת אש תופת, חמישה לוחמים דחוסים בתוך תא שירותים קטן לאחר שירו עלינו טיל, כשמולנו בין 40 ל-50 מחבלים".
אסרף, המתגורר כיום בלוס אנג'לס, עזב ב-7 באוקטובר את ביתו וטס תוך פחות מ-24 שעות לארץ כדי להצטרף לחבריו לגדוד ולהשתתף בלחימה - תחילה בעזה ובהמשך בלבנון. "ההבדל בין המערכה ההיא ללחימה הנוכחית בעזה ובלבנון הוא דרמטי", הוא מתאר.
הערכה לחיים עצמם
במלחמת "חרבות ברזל" חזר שטבון ללבנון, הפעם כששירת בפיקוד הצפון. "פתאום ראיתי את התמרון ואת האתגרים השונים גם בכובע אחר", הוא מספר. "מדובר בהסתכלות מזווית הפוכה, הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. כשצבא מתחיל תמרון קרקעי, האויב בסופו של דבר נסוג לאחור כפי שראינו בעבר בבינת ג'בייל. אבל ההבדל המשמעותי ביותר במערכה הנוכחית, שמבוסס על לקחי הלחימה ברצועת עזה, הוא שצה"ל שינה לחלוטין את תפיסת השטח שלו. במלחמת לבנון השנייה נלחמנו בבינת ג'בייל, הרגנו מחבלים, פגענו במשגרים ואז יצאנו החוצה.
"התוצאה הייתה פשוטה והרסנית: המחבלים חזרו מיד לאחר מכן לאותם הבתים ולאותן עמדות, ונאלצנו להילחם בהם שוב ושוב באותו התמרון. היום המערכת מבינה שאי אפשר לחזור על הטעות הזו. צה"ל מיישם בדרום לבנון את המודל העזתי: הכוחות מתקדמים אט-אט ומחריבים את תשתיות הטרור. זוהי תפיסת שטח אמיתית, שלצערי לא הייתה בעבר. מדובר בשינוי תפיסתי עמוק: לא מכניסים עוד חיילים לסמטאות צפופות ומסוכנות רק כדי לצאת ולהשאיר את השטח כפי שהיה".
התרעות פיקוד העורף