לובוצקי, ששירת כמפקד מחלקה בדרגת סגן, נפצע ב-9 באוגוסט 2006. "נענו בשיירה של כוחות משוריינים שכללה טנקים ונגמ"שים", שחזר. "בניסיון לסייע לקצין השריון שהוביל את השיירה בניווט פתחתי את מדף המפקד שמעליי ונעמדתי כשפלג גופי העליון מחוץ לנגמ"ש. הייתי בעמדת תצפית טובה, אבל חשוף לחלוטין. ברגע שהספקתי לומר כמה מילים בקשר, הבחנתי פתאום בהבזק אור אדיר בשמיים, ובכדור אש שטס במהירות עצומה לעברנו. זה היה טיל נגד טנקים מסוג קורנט. הפיצוץ האדיר שהגיע מייד לאחר מכן היה מחריש אוזניים. התחושה הייתה שכל הנגמ"ש העצום נזרק באוויר.
"ברגע הבא הרגשתי כאב חד ברגליים וגל חום צורב שעלה ושטף את גופי מלמטה למעלה. רגל ימין שלי הייתה מרוסקת, ובאותו זמן הייתי בטוח שאיבדתי את שתי הרגליים. נאלצתי להישען על הידיים ולהחזיק את עצמי בכל הכוח כדי לא ליפול לתוך הרכב הבוער. החיילים שלי הצליחו לחלץ את עצמם, ולוחמים מהפלוגה שלפו אותי מתוך הנגמ"ש הבוער והעמיסו אותי על אלונקה. בזמן שאני שוכב על האלונקה המשכתי לנהל את האירוע ופקדתי על החיילים לרוץ ולחפות עליי. ביקשתי מהלוחמים שלי שיחזיקו את הרגל שלי כדי שלא תיפרד מהגוף. קיוויתי שלפחות רגל שמאל תשרוד. פעולת החילוץ המורכבת נמשכה עד שהגענו לגבול, ומשם פוניתי במסוק לבית החולים רמב"ם".
לאחר שיקום ארוך נותר לובוצקי עם נכות בשתי רגליו. בעקבות האירוע הוא פנה ללימודי רפואה. "הפציעה מלווה אותי כל הזמן", סיפר. "המגבלה הפיזית נוכחת בחיי באופן קבוע - אני הולך עם קביים ועם מכשיר על הרגל, מוגבל במרחקי ההליכה שלי וסובל מכאבים כרוניים. החיים עצמם טובים ומלאים, אבל ברור שאני לא זקוק לתזכורות חיצוניות למלחמה, לקרב, או למצבי. המגבלה הזו היא חלק בלתי נפרד ממי שאני בכל רגע ביום".
לא סיימנו את העבודה
חדאד נפצע בבינת ג'בייל ב-10 באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש. "באותו בוקר חוליית חיזבאללה פגעה בטנק של צה"ל באמצעות טיל קורנט", סיפר. "צוות הטנק נפגע באורח קשה מאוד. כיוון שהכוח שלנו היה הקרוב ביותר לזירה, קיבלנו את משימת החילוץ. ביצענו את המשימה בהצלחה, ולשמחתי כל אנשי הצוות מהטנק חולצו והוחזרו לישראל. בדרך חזרה לעמדה שבה שהינו, מארב של חיזבאללה זיהה את הכוח ושיגר לעברנו טיל נגד טנקים. למרבה המזל, הטיל לא פגע בי ישירות, אלא פגע בקיר שהיה סמוך אליי.
"מעוצמת הפיצוץ וההדף עפתי באוויר, ונפלתי בעוצמה על הקרקע. במהלך כל האירוע נשארתי בהכרה מלאה. ידעתי מייד שנפצעתי, אבל לא הבנתי עד כמה הפציעה חמורה עד שהבטתי בעצמי. כף רגל ימין שלי נקטעה, ובירך שמאל נפער חור ענק. בנוסף, ספגתי רסיסים רבים שחתכו את הלחי השמאלית, ועוד רסיסים בשאר חלקי הגוף. פוניתי מבינת ג'בייל ישירות לבית החולים בנהריה ומשם למחלקת השיקום בבית החולים בני ציון בחיפה, שם טופלתי במשך קרוב לשנה".
דחף החיים
בשנת 2006 היה בוהדנה ספורטאי מצטיין בתחום הטריאתלון וסטודנט שעבד בחברה למסחר. את שירות המילואים שלו עשה כקצין, מפקד מחלקה בצנחנים. "נכנסנו ללבנון בתנאים קשים", הוא סיפר. "לא היה לנו מספיק ציוד, חסר לנו מודיעין מדויק, ופעלנו בטכניקות לחימה שהיום כבר לא משתמשים בהן. ב-10 באוגוסט, במהלך לחימה בכפר מרכבה, התפתח קרב מטווחים קצרים מאוד, שבו נפצעתי. נוריתי בצוואר. הקליע, שחדר מתחת לעצם הבריח, קרע את הווריד הראשי והתחלתי לאבד דם במהירות. פוניתי במסוק חילוץ לבית החולים רמב"ם בחיפה, אושפזתי עד חודש ספטמבר ועברתי תהליך שיקום מורכב".
התרעות פיקוד העורף