"בעבר הייתי מנסה לחשב מתי אסיים את השיקום, אבל הפסקתי. אני מחכה כעת לניתוח האחרון, שבו אמורים לסגור לי שני פצעים גדולים שנותרו ברגל. כרגע יש בעיה רפואית שבגללה לא ניתן לסגור את אחד הפצעים, ולכן דוחים את שני הניתוחים. אבל בשורה התחתונה, העיקר הבריאות. אני חי, וכל השאר הוא בונוס".
בועז (55), שעוסק בחינוך, משרת במילואים בגדוד סיוע מנהלתי בחטיבה 551. מאז 7 באוקטובר הוא עשה שלושה סבבי מילואים, באחרון שבהם, בלבנון, נפצע. "הגענו עם הרכבים לנקודה מסוימת, העמדנו את הכלים כשהם פונים לכיוון הארץ, החשכנו את האורות והמתנו לכלי רכב שהיינו אמורים לנהל מולו את המשימה", הוא משחזר.
"התפקיד שלי, כסמל הצוות, הוא לייצר אבטחה היקפית ראויה, ולכן תדרכתי שוב את הלוחמים בעניין סכנת הרחפנים. לאחר שיחה שלי עם מפקד המשימה שמענו פתאום זמזום מכיוון מזרח. הבטנו לשמיים וראינו רחפן ממש מעל הראש שלנו. לא הייתה שום התרעה מוקדמת בקשר. המערכות לא זיהו אותו בזמן אמת. מפקד המשימה בדק בקשר אם מדובר ברחפן של הגדוד שלנו, אבל האינטואיציה שלי אמרה מיד שמדובר ברחפן נפץ של חיזבאללה".
"בשניות הראשונות אתה מרכז את כל החושים כדי להבין איך להילחם בו. הוא שינה מסלול, עבר ממזרח לצד מערב, ואני מצאתי את עצמי עומד על הכביש ומביט בו כשהוא נע לכיוון הים וניסיתי לחשוב מה לעשות. בשלב זה קיבלתי שתי החלטות חשובות. הבנתי שהרחפן מתצפת עליי וממתין לראות לאן אני בורח. הוא חיפש להגיע לעוד לוחמים שלא היו גלויים בפניו, בשאיפה לגרום לפגיעה המונית בשטח".
"החלטתי שאני לא מעניק לו את הפרס הזה ולא רץ לכיוון שאר החיילים. הוא התביית עליי לחלוטין. כל התרחיש הזה נמשך שניות בודדות, והמחשבות בראש טסו במהירות האור. ההחלטה השנייה הייתה לנסות לירות ברחפן. הוא חג ממש מעליי, במרחק של מטר או מטר וחצי בלבד. לקחתי את הנשק, כיוונתי אליו, ואז הוא סטה דרומה למרחק כארבעה מטרים ממני – והתפוצץ".
"מעוצמת ההדף הועפתי ונשכבתי על הקרקע. צעקתי לחבר'ה: 'נפצעתי ברגליים, תביאו לי חוסמי עורקים'. אחד הלוחמים רץ אליי מיד, בדק מה המצב שלי ושם לי חוסם עורקים שהצליח לעצור את הדימום. העלו אותי במהירות על אחד ההאמרים ופינו אותי לפלוגת הרפואה של הגזרה. משם מסוק הפינוי הטיס אותי לבית החולים רמב"ם".
"הייתי מורדם ומונשם במשך ארבעה ימים. באותו השבוע עברתי שני ניתוחים, ומאז ועד היום עברתי חמישה ניתוחים ברגל. אני מחכה כעת לניתוח השישי. אני עדיין מאושפז בבית החולים ולא מסוגל ללכת על רגל שמאל. בהמשך, בעזרת השם, אתחיל את תהליך השיקום".
החיים השתנו לחלוטין
מעיין (20) השתחררה מהשירות הסדיר באפריל האחרון והתגייסה מיד אחר כך למילואים בתנאי קבע. "שירתי כטבחית בגבול לבנון", היא מספרת. "הרבה פעמים אנשים שומעים על תפקיד של טבחית וחושבים שזה רק לקלף בצלים או לבשל אוכל, אבל בעיניי לוגיסטיקה והזנת החיילים הן חלק בלתי נפרד מהמערכת הצבאית. זו שליחות, וזו הסיבה שבגללה בחרתי בתפקיד הזה".
"יום לפני הגעתי לבסיס, והייתה כוננות קיצונית. רוב הלילה היינו ערים ונשארנו בתוך המיגוניות. בבוקר הייתה הפוגה קצרה, נכנסנו למטבח והתחלנו לעבוד, אבל לקראת הצהריים שוב הודיעו על כוננות גבוהה. ברגעים כאלה אני פחות מסתכלת על עצמי ויותר על החיילים שלי. היה לי חשוב לוודא שכולם לובשים שכפ"צים וחובשים קסדות, ושהמטבח לא נשאר פתוח או עם גז דולק, ורק אז התקדמתי לכיוון המיגונית".
"הייתה התרעה חמה, ויצאתי מהמטבח מיד אחרי שאר הטבחים. בדרך למיגונית התחלתי לשמוע צעקות וראיתי חיילים רצים ודוחפים אחד את השני פנימה מרוב לחץ. הרמתי את הראש וקלטתי שמעל המיגונית שאני רצה אליה נמצא רחפן נפץ. הבנתי שאין לי שום סיכוי להיכנס פנימה, והאפשרות היחידה שנשארה לי הייתה להסתובב ולברוח משם".
"לא הספקתי לעשות הרבה, הרחפן נפל והתפוצץ ומעוצמת ההדף עפתי לרצפה. קמתי ונצמדתי לקיר סמוך כדי להיות מוגנת למקרה שיגיע רחפן נוסף. ואז נפלתי שוב, הרגשתי כאב חד בכל הגוף וקלטתי שאני לא מסוגלת לזוז. ראיתי שאני מדממת בכבדות והתחלתי לצרוח לעזרה. תוך פחות מדקה הגיעו אליי, ותוך חמש דקות פינו אותי בנסיעה מהירה לבית החולים בנהריה".
"הנסיעה לבית החולים הייתה קשה מאוד. בדרך ביקשתי מהצוות שיתקשרו למשפחה שלי, ובאותם רגעים חלחלה אליי ההבנה שהחיים שלי השתנו לחלוטין. שכל מה שתכננתי – ההמשך בקבע, הלימודים, הדרך שבה ראיתי את העתיד שלי – הכל פשוט נעצר בבת אחת. בבית החולים הרופאים זיהו חמש כניסות שונות של רסיסים בצד שמאל של הגוף – שלושה רסיסים באגן ושניים ברגל".
"כיוון שהתלוננתי על כאבי בטן עזים הכניסו אותי מיד לצילום. הבדיקה הראתה שאחד הרסיסים שחדר דרך האגן חורר את המעי הגס והתפתח דימום פנימי, ולכן הריצו אותי לניתוח חירום. הייתי מאושפזת במשך שמונה ימים, והמשכתי בהחלמה ארוכה ובתהליך של שיקום ביתי".
"השיקום שלי נמשך עד היום, והוא ממש לא רק פיזי. יש כאן התמודדות נפשית קשה מאוד. חשוב לי להגיד שאסור לשכוח את כל מי שנפגעו כי עבורנו ההתמודדות נמשכת יום־יום. אני מקווה שהסיפור האישי שלי יעזור לאנשים להבין את המחיר הכבד של המלחמה, ולקבל פרופורציה לחיים".
נשארו רק צלקות
"זיהיתי אותו רק כשהיה כבר ממש קרוב אליי, והוא פגע ישירות בחזית הרכב. ניסיתי להתגונן בשבריר השנייה ככל האפשר. העדפתי להישאר ברכב וכיסיתי את הפנים בידיים, אבל נפגעתי. הלוחם שהיה איתי נפצע מרסיס אחד. מיד לאחר הפגיעה יצאנו מהרכב והתפנינו עצמאית למוצב הכי קרוב".
"הפינוי שלנו לבית החולים לקח בין חצי שעה ל־40 דקות כי חששו להוציא אותנו מהמוצב. החשש היה שרחפנים יפגעו גם ברכב הפינוי. בשטח הגדירו את המצב שלי כקשה, כיוון שסבלתי מרסיסים בראש, אבל כשהגעתי לבית החולים מצבי הוגדר קל עד בינוני".
"כרגע אני מרגיש טוב, וחזרתי לשירות בחודש האחרון. מהפציעה הפיזית נשארו לי רק צלקות. החוויה אומנם עדיין נמצאת במידה מסוימת בראש בכל פעם שאני יוצא לפעילות בשטח, אבל אני משתדל להתגבר על זה. בסופו של דבר יש לי אחריות גדולה – כלפי התפקיד שלי וכלפי הפקודים שלי".
התרעות פיקוד העורף