את היום שבו הצביעה הכנסת על חוק ביטול מעצרים של חרדים תלמידי ישיבות, החלו שבעה נערים בני 16 עד 21 במסע. הם לבשו מדי צבא, פתחו אלונקה והלכו ככל שיכלו, תוך התגברות על אחד הקשיים המשמעותיים ביותר: לקות ראיה. "אני יודעת שלא אוכל לעשות שירות צבאי רגיל בגלל הלקות הזאת", סיפרה יעל סקוורניק (16) מירושלים, "אני נמצאת בתנועת הנוער 'יחד', ושמעתי שאוכל לחוות חיי צבא כדי ללמוד להכיר אותו בגדנ"ע. יש בכך הרבה מאד מהרוח הישראלית. ללבוש מדי לוחמים, להיות תחת משמעת, להבין ולגעת מקרוב במה שמרגישים אלה שכן משרתים. איזה יופי החוויה הזאת. אין לי צורך להסביר את עצמי. אני מרגישה חלק מהפלוגה. חלק מכל דבר. לקות הראיה שלי לא צריכה להפריד ביני לבין הכלל". כמו יעל, גם גבריאל חיים (21) הגיע למסגרת הקצרה הזאת, כדי להכיר מקרוב את הצבא: "בגדנ"ע אני כמו לקויי ראיה אחרים. אני לא אוכל לעשות שירות סדיר רגיל, אבל כן אוכל להיות פקיד או לעשות שירות לאומי. עברתי כאן גיבושון (פרטים על כך בהמשך), תרגילי ספורט וכאלה".
סרגל המאמצים שאיתו עובדים בני הנוער האלה, הוא ברמה המתאימה להם. את האימונים והחוויה הצבאית, עוברים השבעה בבסיס הגדנ"ע בשדה בוקר. קרוב למקום קבורתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ואישתו פולה ז"ל. המסע שבו פתחו את הבוקר, נמשך מהמאהל שלהם, עד לחלקת הקבר של השניים. לכאורה הוא קצר. כשאדם הוא לקוי ראיה, כל מסע שכזה, נעשה במאמצים רבים: "אני לקוי ראיה מגיל צעיר מאד" סיפר גבריאל, "גילו אצלי את זה בגיל 7, עד אז הייתי די רגיל ושם היתה לי הידרדרות משמעותית בראיה. למרות זאת, אני מנגן על פסנתר, תופים וגיטרה. לתנועת יחד הצטרפתי בגיל 10".
הוא נולד בחולון, למד בעפולה בפנימיה שבה יכול היה לפתח גם את יכולתו כספורטאי ושחקן 'כדור שער' (משחק המותאם ללקויי ראיה) ואף הספיק לעבוד במוזיאון הילדים ולהדריך במסלול דיאלוג בחשיכה: "היה מקרה שהלכתי ברחוב, פגשתי קבוצת נערים. סיפרתי להם שאני לקוי ראיה והם שמחו לסייע לי במה שהייתי צריך באותו רגע" הוא נזכר. יעל גם היא לא ויתרה על שום דבר שהיא יכלה לעשות: "אני מנגנת על פסנתר ושרה" היא סיפרה, "גם אני בתנועת הנוער 'יחד', לומדת בעלמה אמונה בירושלים. בית ספר ואולפנה דתית, שמתמחית באומנויות. איך אנשים מקבלים את הלקות שלי? אני לא מסבירה מיד את המצב שלי. אני רוצה שמי שאני פוגשת, יפתח 'דלת' של מישהי שקוראים לה יעל. נכון, יש לי כרטיס ביקור שאומר שאני כזאת. אני לא מדברת על הלקות. אני חיה איתה, אבל לא רוצה שהיא תוליך אותי. היא הולכת לצידי. אני זו ששולטת בה ואמשוך אותה לכיוון שאני רוצה. הלקות היא לא המפתח שלי. בגדנ"ע יודעים את זה. אני לא אבוא בגישה שאני לא יכולה כי אני לקויית ראיה. אני באה עם 'יעל' שרוצה את חווית הצבא. זה מה שמדרבן אותי קדימה".
קבוצת הגדנ"עים הקטנה, שש בנות ובן אחד, נמצאים במסגרת שיזם האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון: "יחידת ההכנה לצה"ל, מבצעת פעילויות חינוכיות למועמדים לשירות ביטחוני (מלש"ב) לפני גיוס" סיפרה סיגלית תמרי, ראש תחום גדנ"ע באגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון, ביחידת הגדנ"ע, חיל החינוך והנוער, "הפעילות היא בשני בסיסים: צלמון בצפון ושדה בוקר בדרום. במסגרת ה'א' פורמלית הזאת, נמצאים תלמידים מהחינוך המיוחד, נוער בסיכון, בני נוער שמגיעים מחוץ לארץ בקבוצות, דחויי גיוס שנמצאים בפנימיה שהיא חלופת מעצר ועוד. כל אלו באים לעשות גדנ"ע. כל מחזור אימונים שנעשה, מותאם לסוג הקבוצה שמגיעה אליו. בונים סל ייחודי לכל קבוצה. הם מקבלים שיעורי ערכים, הקשרי מדינה, יכולת התרומה וכדומה. לא מדברים על המגבלה, אלא על מה את או אתה יכולים לתרום וכולם מרגישים כחלק שווה מקבוצה.
"הם לובשים מדים, מקבלים על עצמם משמעת, מבצעים מסעות הישרדות ופעילויות אחרות. זה בפירוש לחזק את תחושת היכולת והמסוגלות. בסוף, הם מתנדבים לצבא. הם מרגישים יכולים לתגייס ולתרום, כל אחד כפי יכולתו. הפעילות הזאת נועדה לטעת בכל אחד תחושת אחריות. שהיא תבוא מבפנים, כי הם אזרחים לכל דבר. תהיה חלק מהמדינה ותתרום, גם לעצמך. שיוכלו להגיד 'אני יכול'. לא שיעשו בשבילי". התחום עליו אחראית סיגלית, מצליח לבנות קבוצת לקויי ראיה כזאת כל כמה שנים. הפידבק שמתקבל אחר כך מהחבר'ה,הוא משמעותי: "הם מאד מרוצים. שמחים על ההזדמנות הזאת".
כמו לכל יחידה צבאית, גם לגדנ"עים אלה יש שרשרת פיקוד. יש מ"מית, סמל מחלקה ומפקד כיתה. את התפקיד הזה, של להיות מ"כ, ממלא רב"ט דורון ריטר: "התפקיד שלי זה ללוות אותם בפן האישי בכל דבר שהם עושים" הוא סיפר, "למשל בגיבושון שהם עברו ובפעילויות אחרות. בהתחלה אנחנו עושים תיאום ציפיות ובכל יום יש אירוע מיוחד. אנחנו עושים למשל טקס פתיחת מחזור, עם מסדר הנפת הדגל, שירת התקווה, הצדעה וכל מה שעושים בצבא רגיל". גם ה'גיבושון' שהם עוברים, עומד על סרגל המאמץ המותאם עבורם: "הוא דומה לגיבושים בצבא. זה כולל ריצות, שכיבות שמיכה, זחילות וכאלה. הם ממש דוחפים את עצמם ואני מסייע להם בפן האישי, כמו להראות עד איפה רצים, איך עושים את התרגילים ועוד. הם עשו את הגיבושון יפה. עשו מסע אלונקות, בהמשך הם יקיימו אימון גופני, שאחד מהם יעביר. יהיו להם שעורי נשק, אימון שדאות להתנהלות שרידותית בשטח. נלמד סוגי הליכות, זחילות, הסוואה. ממש כמו בצבא הרגיל".
דורון הגיע להדרכה מגרעין הנח"ל אליו השתייך. הוא בן יחיד להוריו ואחרי פרק זמן במכינה קדם צבאית בשדה נחמיה, הוא התגייס לשירות: "עבדנו שם עם בני נוער בתקופת המלחמה" הוא סיפר. בצבא בחר להגיע לתפקיד חינוכי. אחרי מסלול בן חודש טירונות וקורס שנמשך חודשיים, הוא הגיע לבסיס בשדה בוקר: "יש פה המון. זה ממש לקחת נוער לשבוע ולעזור להם להעצים את עצמם. בהתחלה פקפקתי בכך שניתן לעשות את זה. אבל ראיתי שזה אפשרי. יש לי ניסיון בעבודה עם בני נוער בעלי צרכים מיוחדים, בגלל זה בחרו אותי ספציפית לתפקיד הזה כאן. אנחנו לוקחים סוגי אוכלוסיות רבים, שרוצים לעשות צבא והופכים את המושג 'צבא העם' למשהו מוחשי הלכה למעשה".
'צבא העם' הוא מה שהאגף עליו אחראית סיגלית תמרי עושה: "ראינו למשל שהורים לבני נוער אתיופי שמתגייסים לשירות, אינם מבינים ואינם מכירים את המסגרת הזאת. לילדים שלהם אין כמעט בשל כך עם מי לדבר. יצרנו פעילות להורים של 'חייל ליום אחד'. שיבואו ויעשו פעילות צבאית. באו המון הורים, אבות ואימהות. הם קיבלו מענים להרבה מאד שאלות שלהם". כדי לקלוט את הקבוצות השונות, עושים אנשי הסגל התאמה מיוחדת לכל אחת: "צריך להבין, הפיקוד נראה שונה. אנחנו באים בגישה שונה" הסבירה תמרי, "אני מנסה לקלוט מכל צוות מה הרצונות והצרכים שלו. לקויי ראיה מאד רוצים להכיר את הצבא. אז לפני כל מחזור אוכלוסיה חדש, אנחנו עושים הכנה. חודש לפני תחילת המחזור, מגיעה אלינו המפקדת שלהם לתדרוכים. היא יושבת עם הסגל, לומדת על הקבוצה ומקבלת הדרכה. הרי רובם לא יוכלו להתגייס אז אנחנו משקיעים בכך הרבה מאד כי אנחנו רואים בכך חשיבות רבה".
המסע שביצעו החניכים, היה לזכר אחד הנופלים במערכות ישראל: "אנחנו צעדנו לזכרו של יעקב ז"ל" אמרה יעל, "סיפרו לנו על הערכים שלו, מה הוא חושב שזו חברה אידיאלית ודברים כאלה. כששאלו אותנו מה אנחנו לוקחים איתנו מהמסע, אמרתי שאחרי שאמות, אני רוצה שיהיה לפחות אדם אחד שיש לי איתו יחסים של תן וקבל". המסעות שמבצעים חניכי הגדנ"ע, קיבלו בשנים האחרונות משמעות ייחודית: "מאז מלחמת חרבות ברזל, כל מסע מוקדש לחייל שנפל" הסבירה תמרי, "הקבוצה עצמה בוחרת את הדמות. הנופל שנבחר לקבוצה הזאת, עסק באומנויות לחימה. הוא התגייס לגבעתי ובשביל החבר'ה האלה, הוא מודל להשראה".
יעל וגבריאל הכירו אחד את השניה, לפני שהגיעו לבסיס בשדה בוקר. הם היו יחד באותה תנועת הנוער: "יעל הגיעה לכאן מורעלת של החיים. צהובה אמיתית בקטע טוב" חייך גבריאל, לפני שהתחיל להסביר על הפעילות שקיים עם חברותיו לצוות: "עשינו הרבה דברים. חוץ מהגיבושון, דיברנו הרבה מאד על ערכים. היה לנו למשל שעור שבו היינו בשני מעגלים: נוח ופתוח. הם תארו לנו את מצבי החיים בכל זמן. אם אנחנו במעגל הנוח, פחות נתקדם. במעגל הפתוח יותר קשה, אבל מקנה יכולות רבות".
ההתנסות שהחניכים מקבלים, כורכת הרבה מאד יכולת התמודדות: "היה לנו שיעור שאנחנו הכנו" סיפרה יעל, "כך כל אחד יכול להביא את עצמו לידי ביטוי. לשתף את הצוות במה שהוא מאמין. אנחנו פועלים על פי סרגל משמעת. ככל שהוא מתחזק ומתגבר, לנו כקבוצה יש יותר משמעות". הפעילות שה'כיתה' מבצעת, נעשית ממש על פי הדגם הצבאי: "מחלקים לנו תפקידים. למשל יש חניך תורן, עוזרת סמלת וכדומה. ככל שנעלה יותר ברמה, נהיה יותר עצמאיים. מה ש'אורג' בינינו, זאת לקות הראיה, אבל יש עוד דברים. ערכים, רצון לעזור זה לזו, ההיכרות עם השמחה שיש לנו, רצון לעודד. אני המצאתי ראשי תיבות חדשים: 'ספמ"ק'. סבב פירגון ומורל קבוצתי. סבבים שבהם כל אחד יגיד משהו על הקבוצה. שיפרגן לה ולאנשים שבה".
האתגרים שהקבוצה עומדת בהם, מקבילים לאלו שיש בצבא וקשים להם באותה מידה כמעט: "היינו צריכים לעמוד במסדר בח' בשעה 06:50. זה היה אתמול. היום היינו צריכים לעמוד אותו דבר ב 06:30. אחרתי למסדר הזה בחצי דקה. מלמדים אותנו איך לעמוד בכך". מה שקשה ליעל, הוא בעיקר שהיא אינה יודעת בוודאות מה יש בכל רגע ורגע במהלך הפעילות: "אין לוח זמנים, שאנחנו יודעים. פשוט אומרים לנו כל פעם מה עושים. יש דברים קבועים כמו כיבוי אורות, הרבה זמן לעמוד ב'הקשב' מתוח וכאלה". היא קמה ממקומה ומדיגמה מה זה אומר: "הידיים מאחורי הגב וכפות הידיים יוצרות יהלום. מעויין. כפות הרגלים הולכות לצדדים ובקבוק מים צמוד לרגל שמאל. היו לנו גם טקסים צבאיים. בחיים לא האמנתי שאני, יעל, אהיה בטקס צבאי. ברור כמובן ששרנו את המנון" הוסיפה.
גבי הצטרף: "כולם זמזמו ויעל שרה. מה שלי קל, היה להתנתק מהטלפון. אני תמיד נמצא בו, קורא הודעות ומביט בתכנים. פה יש זמן להתנתק מזה. הכי קשה לי לעמוד בזמנים, יש לי בעייה עם זה למרות שאני משתדל". יעל המשיכה בשיחה לפרט את התחושות שלה: "קל לי להתחבר ולעשות דברים. כל כך קל לי לקחת את המשימה שאני מקבלת בידיים. כמה אני אעשה אותה, זאת שאלה אחרת, אבל יש לי רצון לעמוד במשימה. בביצוע אני די טובה, אבל במחשבות קשה לי. למשל ישנים פה בחושך מוחלט. כשזה קורה, אני מתחילה לחשוב איך טוב לי לישון וזה מלחיץ אותי, כל האוטוסטרדה שעוברת לי במוח. מפריעה לי גם חוסר יכולת ההתמצאות. קשה לי להסתדר עם המרחב. גם עם עצמאות. אני מוצאת שאני לא תמיד עצמאית, למשל כשצריך לחגור חגורה, לקשור שרוכים ולכפתר כפתורים וכאלה יש הרבה בבגדים הצבאיים".
בסוף, השבוע הזה יוצר שינוי בכל הקבוצה באופן כללי ובכל אחד באופן אישי: "עכשיו אני יודעת מה עומד אחרי צה"ל" סבורה יעל, "המסוגלות האישית שלי, החשיבות שלי כמייצגת את צה"ל הן גדולות. אני מבינה כמה גדול הוא הכוח שלי. כמה אחריות אני יכולה לקחת. עכשיו זה בגדנ"ע, בהמשך החיים זה בכל מקום. חוויתי את זה הכי חזק אי פעם". גם גבי מרגיש כך. אחרי שפירגן בגדול לתנועת הנוער יחד, שהביאה אותו לשבוע הגדנ"ע, הוא הסביר מה זה עשה לו: "אני לוקח הרבה מאד דברים. בעיקר החוויה של ללבוש מדים, לעמוד בזמנים ובכלל, כל החוויה הצבאית. רציתי להיות מסתערב. לצערי, לא אוכל להיות. אני בונה על שירות לאומי. החוויה הכי טובה שיש לי זה המפקד המדהים שקיבלנו. הוא מגדיל ראש מאד. לא מוותר עלינו". ערך התרומה שהשבעה קיבלו, הוא משמעותי מאד עבורם. יעל: "זה די מתמזג לי עם מה שעברתי במסע אנחנו צריכים להעזר באדם. לתת את מי שאנחנו. אני יכולה לתרום ולהיות מה שארצה להיות. בעתיד אני רוצה להיות מורה. ובהחלט אפשר שאהיה מורה חיילת. נותנים לנו ואנחנו צריכים. צבא הוא במה להדדיות".
למפעל הזה, שותפים גם משרד החינוך ותנועת הנוער יחד. המשתתפים מגיעים מבית החינוך לנערות ונערים לקויי ראיה. כדי להמשיך את הפרויקט הזה, סיגלית תמרי זוכרת את העבר ומסתכלת קדימה: "היו פעם יותר בסיסים. היום יש רק שניים. שדה בוקר וצלמון". לדבריה, מתאמנים בבסיסים האלה בתכניות השונות 20 אלף בני נוער מדי שנה: "אנחנו שואפים להגדיל את הכמות הזאת. אנחנו מתכננים להתחיל לאמן ולעשות את הפעילות הזאת גם בבסיסים של זרוע היבשה. בשלב הזה, אנחנו מחפשים בסיס נוסף שבו אפשר יהיה לקיים אותה. החיפושים האלה נעצרו בזמן המלחמה". לגבי איכלוס התכנית, היא סבורה שלא תהיה בעיה עם זה: "בתי ספר מאד מבקשים לקיים את הפעילות הזאת. גם התלמידים מבקשים. המפקדים שנבחרים לעסוק בכך, הם מאד רציניים. בעיני המפעל הזה צריך להמשיך לחיות".
התרעות פיקוד העורף