התגובה החריפה של אפשטיין ממחישה עובדה אחת מאוד בעייתית: האמון בין צה"ל לתושבי העוטף עדיין רחוק מלהתקיים. זאת למרות מכלול הפעולות שהצבא מבצע כדי לשקף את הצעדים הננקטים כלפי איומים מרצועת עזה. הצעדים כוללים מפגש עם התושבים והנהגות הרשויות, דיווחים שוטפים על פעילות הצבא לאורך הגבול כדי להסביר קולות מלחמה שנשמעים בסביבה זו, ביצוע אימונים גלויים במקומות שונים וגם בתוך הישובים וצעדים נוספים.
"אנחנו דורשים תשובות ומעשים" הבהיר אפשטיין. "רצף האירועים הביטחוניים וההצהרות המדיניות בתקופה האחרונה בנוגע לרצועת עזה, כשההנהגה המקומית וגורמי הביטחון באזור אינם מעודכנים בזמן אמת במשמעויות ובהשלחות הביטחוניות על התושבים, הם פגיעה קשה באמון שאנחנו מנסים לבנות מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו מצפים מצה"ל לתחקר את האירוע עד תום, לפעול בהתאם ברמה הביטחונית ולעבוד מולנו בשקיפות במלאה. במקרה הזה, ובכל מהלך שנוגע לביטחון התושבים. בלי אמון אין ביטחון" כתב.
לבד מהתראה לתושבים כדי ש"יהיו רגועים", מלמדות ההודעות האלה על כך שלמרות ההבטחות להפסקת אש, צה"ל מבצע לחימה מתמדת מול ארגוני מחבלים ברצועת עזה. תשובות לשאלות בעניין קולות נפץ עזים המרעידים בתים ולבבות, מסבירות לעיתים כי מדובר בהרחקה של אנשים המתקרבים לקו הצהוב. קולות כאלו נשמעו לפני יצירת הקו הצהוב ולפני ה-7 באוקטובר סמוך לקו הגבול שעבר ליד הישובים. אסור לטעות: התקרבות לגדר (או לקו הצהוב), פירושה בדיקת תגובות צה"ל לכך.
הדבר נעשה כדי לאפשר לאויב לשרטט תמונת מודיעין יעילה על פעילות הכוחות. תמונה כזו היא חלק מתכנון מהלכים עתידיים, שיכולים בהחלט להיות קרביים. מלחמת ההתשה, שהעצימות שלה משתנה מפעם לפעם, לפעמים באופן קיצוני, נמשכת עוד מעט חצי יובל. תנועה בכיוון של הסלמה יכולה להתחיל אפילו מעפיפון תמים, לכאורה, שמגיע מרצועת עזה. עפיפון הוא אמצעי חוצה גבולות. כמוהו גם רחפן, שיכול להיות רחפן נפץ, בלון תבערה, רקטה ומצנח רחיפה.
תחלופת הכוחות הרציפה יוצרת מצב בו גורמי הצבא אינם חיים את הגבול. זה נכון לחיילות ולחיילים במוקדי התצפיות, כמו שזה נכון למפקדי החטיבות והאוגדות. כדי לחיות את הגבול ולהבין את המתרחש בו ובסביבתו, צריך לחיות באזור לפחות 5 שנים ואף יותר. שירות ממושך באיזור זה, אפילו רצוף מהגיוס ועד לשחרור, אינו יוצר מרחב זמן כדי להבין את מרחב הגבול. ערכת התגובות לכל אירוע נלמדת בהתאם לרמה הפיקודית הנחשפת אליה או המבצעת אותה בפועל.
אחד הבסיסים הכלכליים החשובים ביותר באזור מערב הנגב הוא חקלאות. חקלאי שצבר וותק יודע להפיק יותר רווח מהשטחים שלו. הוא מבין את הגידולים (צמחים או בעלי חיים) ולפיכך הוא יכול להתאים לתנאים את הפעולות שיבצע. הוא מכיר אותם לאורך שנים. שנת בצורת מבחינתו היא לא בהכרח אירוע סופני אלא מצב שיש ללמוד ממנו ולהפיק ממנו את המירב, כולל התנהלות עתידית יעילה ובטוחה יותר. הוא חי את השטח.
גורמי הצבא היחידים שחיים את המצב לאורך שנים ארוכות הם הגששים, שרבים מהם משרתים באזור זמן רב. אולם, תפקידם של אלו מוגבל לפעולות מאוד מסוימות. ככל שההאזנה אליהם תהיה קשובה ב 100%, הדברים שהם מוסרים משפיעים במידה מועטה על קבלת החלטות בדרגי הפיקוד. ספק אם הדברים שהם אומרים יגיעו עד לקובעי המדיניות (ע"ע תצפיתניות הגבולות לפני ה-7 באוקטובר).
או שצריך להקשיב ולפעול על פי הדברים שמושמעים מפי התושבים עצמם. אלו שסביבת החיים שלהם היא רצועה ברוחב של כמה קילומטרים ומשתרעת לכל אורך הגבול. זה נכון בדרום וזה בוודאי נכון גם בצפון. כאשר תושבים המתגוררים שנים רבות לאורך הגבול אומרים שהסלמה מתחילה בעפיפון, על הדרג המדיני להאזין בקשב רב. כאשר חברי קיבוצים ומושבים בסביבה הזאת מסבירים שהתקרבות אל הקו הצהוב או בזמנו אל גדר הגבול היא מבחן לצה"ל, חייבים גורמי הביטחון להפעיל את הכוחות באופן משמעותי מאד וגם שקוף מאד.
בעוד הדברים האלה נכתבים, משמיעה הארטיליריה בסביבת הגבול "קולות שגרתיים" וחלונות הבית רועדים. כאשר אלו המתגוררים ליד הגדר שמול רצועת עזה מבהירים שאיום על הכוחות, ולא משנה באיזה פריטמטר, הוא תחילתו של פיגוע, צריכה להיות מדיניות הסרת האיום בדרך של קטילה (או נטרול) באופן סופי ומוחלט.
עובדים בשטחים סמוכי גדר הזהירו פעמים רבות, שרועי צאן המתקרבים אל הגבול הם בעצם סוכני מודיעין של חמאס. שחקלאים המעבדים את השטחים שלהם ברצועה ליד הגדר עוסקים בהתבוננות רבת ערך על פעילות הצבא. שקווי הבתים הקרובים לגבול, מאפשרים למי ש"רק" תולה את הכביסה על הגג לצפות על תנועות כוחות צה"ל. כל אלו הוכחו בשעה 06:29 של ה-7 באוקטובר, כיותר מדי נכונים.
התרעות פיקוד העורף