בפרסום הלבנוני מוצגות שתי קריאות שונות לאירוע. תומכי חיזבאללה טוענים כי אובדן הגבעה אינו שקול לאובדן מערך ההגנה כולו, וכי נסיגה מעמדה תחת עליונות אש ישראלית אינה מעידה בהכרח על תבוסת הכוח שפעל בה. מנגד, יריבי הארגון רואים בכך ניסיון להמעיט בחשיבותו של אתר שהוצג בעבר כמשמעותי, וטוענים כי התוצאה המעשית היא שישראל השיגה נקודה אסטרטגית נוספת בדרום לבנון.
אלא שלפי הפרשנות, השאלה החשובה יותר אינה עצם נפילתה של עלי טאהר, אלא האופן שבו חיזבאללה בחר לנהל את הקרב עליה. הכותב מציין כי חיזבאללה לא הפך את ההגנה על הגבעה למערכת התשה פתוחה, ואף לא מיהר להיכנס לעימות רחב בניסיון להשיבה לידיו כאשר מחיר המהלך עלה. בפרשנות מוסבר כי מאחורי ההתנהלות הזאת עומד היגיון פשוט: כאשר ההגנה על עמדה מסוימת עלולה להביא לאובדן כוח גדול יותר, שימור הכוח הופך חשוב יותר משימור השטח.
השאלה הלבנונית שחוזרת לאוקטובר 2023
מכאן חוזרת הפרשנות הלבנונית לתחילת המערכה באוקטובר 2023, ושואלת מדוע אותו היגיון לא עמד אז בבסיס קבלת ההחלטות של חיזבאללה. לפי הכותב, הארגון יכול היה, לפחות תיאורטית, להימנע מהצורך להגיב לכל מכה, להגן בכל מחיר על כל עמדה או להיכנס לכל עימות שישראל כופה. במקום זאת, ניתן היה להציב בראש סדר העדיפויות את שימור עיקר כוחו הצבאי ולנסות למנוע מישראל להפוך את יתרונה הצבאי למלחמה כוללת ומתמשכת.
אלא שבפרשנות נטען כי מבחינת חיזבאללה, הימנעות מתגובה לא נתפסה אז רק כאובדן שטח או עמדה, אלא כאיום על עצם תפיסת ההרתעה שלו.על פי אותו ניתוח, אם ישראל הייתה יכולה לתקוף מבלי לשלם מחיר, היא הייתה עלולה להסיק כי יכולתו של חיזבאללה להרתיע אותה נשחקה. מכאן, כך נכתב, הפכה התגובה מבחינת הארגון לכלי שנועד להגן על ההרתעה ולא רק לפעולת תגמול.
כאן, לפי הפרשנות הלבנונית, נוצר הפרדוקס המרכזי של חיזבאללה: ההרתעה נשענת על כוח, אך שימוש נרחב ומתמשך באותו כוח עלול לשחוק אותו ובכך לפגוע בהרתעה עצמה. הכותב טוען כי ככל שההסלמה נמשכה, האפשרות לסגת ממנה הפכה קשה יותר. מה שניתן היה בתחילת הדרך להציג כמהלך מחושב לשימור היכולות, עלול היה בהמשך להיתפס כנסיגה תחת לחץ וכפגיעה באמינותו של הארגון.
בפרשנות עולה האפשרות שחיזבאללה הימר כי ישראל תגיע בשלב מסוים למסקנה שמחיר המשך המלחמה גבוה מדי. אלא שלדברי הכותב, ההימור הזה נשען על הנחה שגם הצד הישראלי מעוניין להימנע ממלחמה ממושכת באותה מידה. וזו, לטענתו, הייתה אחת הטעויות הגדולות.
"חיזבאללה ולבנון שילמו את מחיר ההערכות השגויות"
הפרשנות הלבנונית אינה חוסכת ביקורת מהארגון. לטענתה, חיזבאללה ולבנון כולה שילמו את מחיר ההערכות השגויות שליוו את המערכה.
לפי הכותב, המטרה המקורית הייתה למנוע מישראל לכפות מציאות ביטחונית חדשה בדרום לבנון, אך התוצאה בפועל הייתה הפוכה: ישראל זכתה למרחב פעולה רחב בהרבה לתקיפות, לתנועה ולהפעלת כוח באזור. עם זאת, בפרסום מדגישים כי אי אפשר לקבוע בוודאות שאי־כניסה למערכה הייתה מביאה לתוצאה טובה יותר. זהו תרחיש שלא התממש. ועדיין, לטענת הכותב, הימנעות ממעורבות רחבה הייתה מותירה לחיזבאללה כוח רב יותר ומרחב תמרון גדול יותר, וגם מעבירה בצורה ברורה יותר לישראל את האחריות לכל הסלמה נוספת.
בסיום הפרשנות מוצגת גבעת עלי טאהר לא רק כאתר צבאי שאבד, אלא כלקח רחב יותר עבור חיזבאללה. לפי הניתוח הלבנוני, כאשר הארגון החליט שלא להפוך את אובדן הגבעה לסיבה למלחמת התשה בכל מחיר, הוא למעשה אימץ היגיון שלפיו לעיתים עדיף לשמר את הכוח מאשר את העמדה.
ומכאן מגיעה גם המסקנה החריפה של הפרשנות: חיזבאללה גילה באיחור שהיכולת שלא להיכנס לקרב היא לעיתים חלק מהכוח – ולא סימן לחולשה. הכותב חותם בשאלה שמופנית למעשה להנהגת הארגון: אם ההיגיון הזה נכון כיום, מדוע נדרש חיזבאללה למלחמה כה יקרה כדי להגיע למסקנה שאפשר היה, לפחות תיאורטית, לאמץ כבר מן היום הראשון?
התרעות פיקוד העורף