תוך כדי קריאת ההגדה בליל הסדר, יום שני 13 באפריל 1987, פרץ לחדר האורחים בביתי שברמת אפעל סרן במיל' אסא קדמוני, בעל עיטור הגבורה מהקרב בכפר המצרי סרפאום במלחמת יום הכיפורים. נעלי הצנחנים החומות הגבוהות שנעל היו ללא שרוכים, בידו הייתה שלופה סכין קצבים, עיניו ברקו בטירוף. 20 האורחים שהסבו לשולחן קפאו על כיסאותיהם.
קמתי לקראתו. הרי במשך שנתיים היינו קרובים כמו אחים. הוא דרש ממני בחיוך חורש רע, שכבר הכרתי, לתת לו מיד 30 אלף שקל, שבזבז לדבריו, באשמתי, בסיור המשותף שלנו שערך חודש ימים בארצות הברית. הסברתי לו בנוכחות כל האורחים הנדהמים שאין בביתי סכום כה גבוה, ושמיד לאחר החג, ב־א' חול המועד, אוציא את הכסף מהבנק ואתן לו.
הוא נרגע, יצא מביתי ונסע לביתו של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר זוהר, שניהל גם את בית החולים אברבנאל בבת ים. הלה, המתורגל בביקורים כאלה, דאג להחזירו מיד למחלקה הסגורה באברבנאל שממנה ברח.
זאת הייתה פגישתנו האחרונה לאחר עשרות פגישות וסיורים משותפים בארץ ובחו"ל במשך שנתיים, שבאחד מהם, באלסקה, הוא ניסה לרצוח אותי בגלל כסף שבזבז, וגם שם הצלחתי לדחות את ביצוע גזר הדין עד שובנו לישראל, שהרי רוב הכסף כבר בוזבז.
שנתיים לפני כן פרסמתי את שלושת הכרכים הראשונים מסדרת ספרי “ההיסטוריה של הצנחנים", שעסקה בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. התחלתי אז לחקור את תפקוד הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. החלטתי ללמוד, במתודה אנתרופולוגית, את אישיותו של הגיבור הישראלי האולטימטיבי.
הכל סיפרו אז שאסא קדמוני לבדו הציל בסרפאום, שממערב לתעלת סואץ, את מפקדת גדוד 71 של הצנחנים. 13 אנשים בסך הכל, שכותרו על ידי שני גדודי קומנדו מצריים. היו שכתבו אז וגם אחר כך שבסרפאום חולל אסא קדמוני את מעשה הגבורה האולטימטיבי בכל מלחמות ישראל. ולא פחות הוא עניין אותי כאחד האייקונים של תנועת המחאה שגרמה לנפילתה של ממשלת גולדה מאיר, שאותה חולל חברי, מפקד מוצב “בודפסט" (היחיד שלא נפל במלחמה בגזרת תעלת סואץ), מוטי אשכנזי.
במשך השנתיים שבהן בילינו בצמידות שוחחתי והקלטתי את אסא עשרות פעמים. להלן קטעים אחדים מן השיחות בינינו. לקרב סרפאום עצמו לא אתייחס. לאירועים שהיו שם באמת, ושעדיין לא סופרו, אקדיש בעתיד כתבה נפרדת.
“למחרת אמר לי דן: ‘סע הביתה, תחזור, תקבל פלוגה'. נסעתי. אחרי ימים אחדים אמר לי בטלפון סמל המבצעים, לייזר לביא: ‘שב בבית, אל תחזור'. חזרתי בטרמפים. מפקדת הגדוד הייתה במוצב מול איסמעיליה. אמרתי לדן: ‘תן לי פלוגה וזהו. מה התרגיל הזה שאתה שולח אותי הביתה ונותן לי להישאר בבית?'. פתאום ראיתי אותו בוכה. אמרתי לעצמי: ‘זה יוביל את הגדוד למלחמה?! יושב לי ומזיל דמעות?!'. הלכתי למפקד החטיבה, דני מט, וסיפרתי לו את כל הסיפור על סרפאום על דן זיו. הוא אמר: ‘אני לא נותן לך פלוגה. אתה לא מתאים לחטיבה. סע הביתה'".
“נסעתי למפקדה של אריק שרון עם גדעון ביקל. העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה מקורב לשרון, סידר לנו פגישה איתו. הוא שאל אם שמנו לב שבימים הראשונים דני מט קצת פחד. סיפרתי לאריק כל מה שהיה בסרפאום. על המקום הוא טילפן לדני מט ואמר לו: ‘קח אותו בחזרה'. דני מט שלח אותי לגדוד של צביקי נור, ששלח אותי לקורס ללמוד את השימוש ברובי 16M, שם עבדתי עם חיילות. לאחר הקורס שלח אותי צביקי להיות חייל פשוט בפלוגה של נחשון ישראלי".
“עמדנו שם שבועות אחדים, ללא שום התפתחות. רק אשכנזי מ'בודפסט', משה מלר מהשריון ואני מהצנחנים. ידענו מה אנחנו רוצים - לסלק מהנהגת המדינה את צמרות המפא"יניקים המושחתים, שהרעילו כל חלקה טובה. האמנו שכאשר הישראלים יבינו מה גרמו גולדה, דיין ובר לב למדינה, לא ירצו בהם יותר, אף שבחרו בהם גם לאחר המלחמה. האמנו שאת מפא"י יש להוריד מהשלטון, אפילו בכוח פאסיבי: מקסימום סטירות לחי לשר המסחר והתעשייה בר לב בפומבי והשלכת ביצים על שר החוץ יגאל אלון. חיפשתי בחורה שתיתן לבר לב, באיזשהו כנס, סטירת לחי, ושתדע מדוע היא עושה זאת".
“בר לב שלח לי מכתב ובו כתב שאם אני לא שליח של אף אחד, הוא מזמין אותי לשיחה. עניתי בטלפון שאני בא. נסעתי אליו עם חברי, עמוס גול ואשר ידלינסקי. הם הביאו אותי עד לשכת שר התעשייה והמסחר בקריה. הוא דיבר על מלחמת יום הכיפורים ואני דיברתי על מלחמת ההתשה. אמר שקו בר לב לא היה מאויש ולכן נפל. השבתי שאם הוא היה מאויש היו לנו פי ארבעה הרוגים. אמרתי שהטנקים שלנו פעלו ביום הכיפורים בדיוק לפי הדוקטרינה המחורבנת שלו ושהוא האשם העיקרי במחדל. בסוף שאלתי: ‘שמע, איך הרגשת כשבכל יום נהרגו עוד חיילים במלחמת ההתשה, פעם עשרה ופעם שניים?'. הוא השיב: ‘בתאונות דרכים נהרגו יותר'. אמרתי לו: ‘אין לי מה לדבר איתך יותר. אמשיך להיאבק בך!'".
“לאחר שקיבלתי את אות הגבורה (מאי 1975) הלכתי לשר הביטחון, שמעון פרס, והסברתי לו מול איזו אסטרטגיה ערבית ישראל נלחמת. פרס פיהק והעוזר שלו רשם. פרס התרשם ממני מאוד וכפה על הרמטכ"ל, מוטה גור, לקבל אותי לצה"ל. הוחלט שאלמַד בפו"ם ואחרי זה אקבל פיקוד על גדוד. הלכתי לקורס הכנה לפו"ם. בכנס הקצינים בכפר המכביה שאל מוטה: ‘איפה אסא שמפגין נגד קו בר–לב?'. אמרתי: ‘הנה אני פה'. הוא אמר: ‘קו בר–לב היה בסדר!'. השבתי: ‘אני אלחם גם בך'. הכנתי פלקטים להדבקה על לוחות המודעות ברחובות - נגד מוטה. הצנזורה לא אישרה. מוטה הציע לי פיקוד על גדוד של גולני. דרשתי גדוד צנחנים. מוטה הסכים".
“הקצח"ר (קצין חי"ר צנחנים ראשי - א"מ), דן שומרון, צחק כשסיפרתי לו. אמר שלעולם לא אקבל פיקוד על גדוד צנחנים. לאחר ההכנה לפו"ם רציתי מדרך הטבע ללכת לפו"ם. שוחחתי על כך עם ראש אגף כוח אדם, משה גדרון, שבנו נפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר שבועיים אמר לי גדרון שהרמטכ"ל מוטה אמר לו שאינני מתאים להיות מפקד בכיר. הבנתי שמסובבים אותי בכחש. באותו זמן נחתם הסכם הפרדה בין ישראל למצרים. חשבתי שהכשלת ההסכם חשובה יותר מהקריירה הצבאית שלי, שבין כה לא תהיה לי. פרשתי והצטרפתי להפגנות של גוש אמונים".
“לאחר שהוענק לי העיטור היו לי שיחות אחדות עם טליק (אלוף ישראל טל, שהיה סגן רמטכ"ל במלחמה - א"מ). דיברנו על הכל. הוא דיבר על מדינה פלסטינית. אמרתי לו שאם יצטרף לחבורה שרוצה להכיר באש"ף, הוא יזיק לעצמו. חשוב יותר לעם ישראל שהוא ימשיך לבנות את טנק המרכבה".
"ראשי גוש אמונים צלצלו אלי וביקשו שאבוא לירושלים. ביקשתי לנסוע עם אדם מוכר כדי שהשב"כ לא יחסל אותי. שלחו את גרשון שפט. בירושלים ישבתי באיזו חצר על הדשא עם חנן פורת. הצעתי לו: ‘קנו מדים של שוטרים, התחפשו לשוטרים וסתמו את העיר'. חנן הזמין אותי להצטרף להפגנה מול ביתו של שר החוץ יגאל אלון בעיר העתיקה. הפגינו שם כ־200 איש. הצעתי להביא סולם ולחדור לבית דרך החלון. היו כמה שחדרו. הדירה הייתה ריקה. באה המשטרה ועצרה מפגינים שחדרו לבניין".
“ירדנו לתל אביב. שם הייתה ישיבה עם גרעין ‘אלון מורה'. היו קיצונים שאמרו שצריך ללכת בכל הכוח. החלטנו לעשת פקק תנועה בקריה. באנו לשם, שלוש מכוניות עם שלטים נגד הסדר הביניים. דאגנו שתהיה טלוויזיה. שוטר ירה באוויר וזה בדיוק מה שרציתי. שוטרות התיזו עלינו גז מדמיע והכל נכנס לתקשורת".
“אחת מקבוצות המחאה הייתה חבורה של ותיקי לח"י, בראשות עזריאל לבנת (אביה של לימור - א"מ) ואנשל שפילמן, שניהל את ‘בית יאיר' (בית הלח"י) בדרום תל–אביב", המשיך קדמוני, “הם הזמינו אותי להציג את עמדותי, ולבנת ושפילמן באו לביתי. הגעתי למסקנה שהם מטורפים, ישמור אלוהים. עשיתי איתם טעות נוראה: במקום להסביר להם איך צריך להילחם במפא"י, הסברתי להם מול איזו אסטרטגיה מדינת ישראל נלחמת. לבנת נפגש איתי בקפה ‘אקסודוס' והציע לי רעיון מטורף: להגיע לסעודיה, לפוצץ שם באר נפט, להעלות את כל המזרח התיכון באש וכך למנוע את הנסיגות מסיני. החלטתי לנתק מהם מגע כמה שיותר מהר".
“גיסי הרופא דאג לטיפול פסיכיאטרי ולאשפוז. אם הייתה לי עבודה לא הייתי מתאשפז. נשברתי כי לא האמנתי שאדם בעל עיטור הגבורה יוחרם ולא ימצא עבודה בישראל. אושפזתי בהתחלה בגהה ואחר כך באברבנאל. קיבלתי תרופות שייצבו אותי. לאחר עליית הליכוד לשלטון, שר הביטחון החדש עזר ויצמן, סידר לי משרה שולית במחלקת הרכב במשרד הביטחון. ישבתי שם מבוקר עד ערב בחדר קטנטן ועשיתי להם חישובים. למדתי שם הרבה על השחיתות בצה"ל. עד מלחמת שלום הגליל לא אושפזתי שוב. רציתי להשתתף במלחמה. ביקשתי מחברי, עמוס גול, שייקח אותי לגדוד שלו. המג"ד נחשון ישראל, אמר לו: ‘עזוב את אסא'".
“לאחר המלחמה צלצלה אלי א', כולה עליזות ונופת צופים. עבדה אז כפסיכולוגית במוסד גדול. שאלה ‘מה איתך?'. אמרה שהיא נשואה ורוצה להתגרש. בדיוק חיפשתי אז חברה וגיליתי שיש לי בעיות. הפסקתי לקחת כדורים, ירדתי מהפסים ורבתי עם כולם במשרד הביטחון. הגעתי למסקנה ששלחו את א' כדי להכשיל אותי. המשטרה לקחה אותי בכוח לאברבנאל, שם נתנו לי תרופות. חזרתי לעצמי וחזרתי לעבודה. היום (1986) כבר לא אתחתן. אי אפשר להחלים מסכיזופרניה פרנואידית. אצלי זה סופי. אני לא אוכל להחלים לעולם. זה מה שקו בר–לב עשה לי".
“אנחנו עם נורא מפונק. מעולם לא הרגשנו מה זאת מלחמה אמיתית כמו שהרגישו הבריטים במלחמת העולם השנייה. אם תקום ביהודה ושומרון מדינה פלסטינית - מתקפת פתע אחת תגמור את מדינת ישראל. מאז מבצע קדש הערבים מפתיעים אותנו שוב ושוב, וימשיכו להפתיע בגלל תפיסת העולם שלנו. הערבים איתרו את נקודות התורפה שלנו ויודעים לתת תשובות לכל דבר. היום היהודים עיוורים בתחום הביטחוני והערבים יותר אינטליגנטיים. בנינו חברה שבה כל אדם משועבד לממסד: רכישת דירה, משכנתה, עבודה, פנסיה וכו'. אזרח משועבד לא יילחם מלחמה קשה. לערבי המשועבד יש דת. לישראלי אין, וזה הבדל של יום ולילה. הדת שלנו לא מתאימה למלחמה. לערבי יש חופש בעולם הבא, ואז יהיו לו נצח ונשים ולווייתן. פלסטיני ממוצע חי בתנאים שאין לו מה להפסיד, אם הוא הולך להילחם. הוא חי על חתיכת פיתה מסכנה ונותנים לו חזון להשמיד את ישראל. אנחנו צריכים למכור לישראלים דבר אחר לגמרי. באוניברסיטאות שלנו מטמטמים ציבור שלם. המציאות הביטחונית הפוכה מכל המסקנות שלהם. העם היהודי מצפה לאתגר. מדינת ישראל אינה מספקת לו אתגר, אלא רק משחירה לו את הפנים".
התרעות פיקוד העורף