בשבוע שעבר ציינה חטיבת הצנחנים 60 שנה להקמתה, ובצה"ל מנסים עדיין לשמר את היכולת של הלוחמים ומקפידים לא לפגוע בכשירות הקפיצה מהמטוס והצניחה המסורתית. אחת ההתלבטויות העיקריות בצה"ל הייתה אם להמשיך את קורסי הצניחה, לנוכח העובדה שהיקף השימוש במיומנות זו בעת חירום הוא מצומצם, אך הודות לעלותם הזולה ולמורל הגבוה, הקורס נותר חי ונושם.
אם בעבר היו צריכים בצה"ל למצוא דרכים יצירתיות לעזור לחיילים להתגבר על הפחד מפני הצניחה, כיום הלוחמים רק מחכים שבטן המטוס תיפתח והרוח תכה בפנים. "יש לנו בבית הספר מבנים שמסייעים שלב אחר שלב להתגבר על הפחד", מספר מדריך הצניחה סמ"ר ארי אמיתי. "אחד המתקנים הוא מאמן נחיתה בגובה ארבעה מטרים וחצי שמדמה יציאה ממטוס. מתקן נוסף המשמש למעשה כמבחן האומץ הוא מגדל בן 12 מטרים, שבו ניתן לדמות את ההתנהגות באוויר".
הצניחה בצה"ל היא אוטומטית: לאחר 60 שניות באוויר, המצנח נפתח. אימוני צניחות מבצעיות נחשבים קשים יותר בשל המשקל הכבד שמונח על הלוחם. "אתה קופץ ממטוס, מוריד את הראש, שם ידיים על מצנח רזרבי, ולמעשה מקטין את שטח הפנים כדי לא לחטוף הצלפות מהרוח", מתאר סמ"ר אמיתי. "אחר כך אתה מוריד ידיים ובודק את החופה כדי לבדוק שאין לך 'נר', כלומר שהחופה נפתחה כמו שצריך ושאין בה קרע. אם אין תקלה, יש לך קצת זמן ליהנות מהנוף. זה מדהים, מזכיר קצת את התמונה בחיפוש בגוגל מפות".
עד היום טרם ידוע מה גרם לתאונה. ועדת חקירה שהוקמה לבדיקת נסיבות האסון לא הצליחה לקבוע באופן חד־משמעי את נסיבות התאונה, אולם היא הצליחה לשלול כמה כיוונים, ובהם בעיות בטיחות במסוקים עצמם. בחקירה לא נמצאה תקלה טכנית, אנשי הצוות היו כשירים לתפקידם, ולא נמצאו עדויות לשימוש בחומרים אסורים שהיו עלולים לפגוע ביכולתם של אנשי הצוות. הוועדה גם לא מצאה עדויות לבעיות בריאות, למתח נפשי ואף לא למניעים תחרותיים שהיו עלולים לגרום לתאונה. גם הנדסת האנוש של המסוקים נבדקה כסיבה אפשרית ונשללה. הוועדה שללה גם אפשרות שהתאונה נגרמה בשל שימוש בטלפון סלולרי, תנאי מזג האוויר, ירי של כדור או פיצוץ רימון יד. בדוח הוועדה נכתב כי “האירועים בשניות האחרונות לקראת ההתנגשות יישארו תעלומה".
אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים נחנך בתחילת 2008, בסמוך למקום שבו התרחש האסון, ליד בית העלמין של קיבוץ דפנה בגליל העליון.
התרעות פיקוד העורף