ספטמבר 1967. בקריית האוניברסיטה העברית שבירושלים מתכנסות 191 מורות חיילות כחלק מהמבצע לביעור הבערות בעיירות הפיתוח ובכפרי העולים. זה קורה שבועות ספורים לאחר שסיימו את לימודיהן בבתי המדרש למורים, עברו אימון צבאי קצר וקיבלו בטקס צבאי קצר דרגת רב"ט. "דרגה צבאית זו של מפקד כיתה הוענקה למורות החיילות משום שבעתיד הן אמורות לפקד על כיתות של תלמידים מבוגרים הרוצים ללמוד קרוא וכתוב", אומר בהתרגשות מעל הבמה דוד הרמן, נציג משרד החינוך והתרבות. במקום נשק אישי, מצוידות המורות בלוח כתיבה, שעליו מתנוססת המילה "בהצלחה" שנכתבה בגיר. בסך הכל, באותה תקופה שירתו בתפקיד 350 מורות חיילות ב־239 יישובים. בעשור שלאחר מכן הן לימדו עברית ביישובים דרוזיים וערבית באזורי פיתוח, ובשנות ה־80 של המאה הקודמת פתחו הנשיא המנוח יצחק נבון ורעייתו אופירה ז"ל את שערי בית הנשיא לטקס רב רושם שנערך עבור מורות חיילות דתיות שהצטרפו לשורות צה"ל.
49 שנה לאחר אותו טקס חגיגי שבו גויסו המורות החיילות למבצע לביעור הבערות, המפעל החינוכי הזה כבר חולש על שלל תחומים, בהם "מסלולים ירוקים": שירותן של המורות החיילות בארגוני ידיעת הארץ ובבתי ספר שדה. במסלולים אלו פועלות המורות החיילות להעלאת תודעת נושאי טבע נוף ומורשת בקרב אוכלוסיות שונות באתרי החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע והגנים; בשמורה הלאומית נאות קדומים; בצריף בן־גוריון – צריף המגורים ששימש את דוד ופולה בן־גוריון בקיבוץ שדה בוקר; במדרשת שדה בוקר; בבית הספר שדה כפר עציון; ובארגון הדרכת הטיולים לטם. בסך הכל, מדובר ב־200 תקנים בשנה שמוקצים עבור מי שיוצאות אחרי הטירונות לקורס הכשרה בן שלושה חודשים.
אלא שכל זה לא מרשים את ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שהחליטה בשבוע שעבר ברוב של שישה מול חמישה לבטל את התקנים של מורות חיילות בארגוני ידיעת הארץ ובבתי ספר שדה. ההחלטה התקבלה לאחר שצה"ל ומשרד הביטחון העמידו שתי אפשרויות בשל הקיצוץ בתקציב: לסגור לחלוטין את מפעל המורות החיילות או לבטלו במסלול ידיעת הארץ, כלומר "המסלול הירוק".
מפעל המורות החיילות ענה לאורך השנים על כמה צרכים: אספקת כוח אדם זול למערכת החינוך; אפיק להעסקה של נשים דתיות, שיכלו לבחור במסלול זה בהתנדבות כמי שפטורות לפי חוק משירות חובה; תעסוקה מכובדת לנשים חילוניות, לאחר שהצבא הבין כבר בשנות ה־60 שיש לו עודף כוח אדם נשי; ושמירה על מרכזיותו של הצבא כמי שמתיימר ליטול על עצמו תפקידי חינוך ובכך משמר מוקדי השפעה על החברה.
לאחר השירות הצבאי המשיכה שי את הלימודים בסמינר למורים ושימשה מורה מאז ועד יציאתה לפנסיה. "לתפקיד הזה חשיבות מאוד גדולה", היא אומרת. "עם כל הקשיים שזה לא היה מאורגן ורשמי, ראו נשים עובדות וזה נתן מסר חשוב. עצוב מאוד לבטל את התפקיד הזה".
עשורים רבים לאחר מכן, גיל שניידר שירתה כמורה חיילת בצריף בן־גוריון בין השנים 2005־2007. בין היתר, נפלה בחלקה הזכות להדריך את הנשיא לשעבר שמעון פרס, שהגיע למקום לביקור ממלכתי, ואת טוביה צפיר, כמו גם מאות ילדים, בני נוער וחיילים. במהלך שירותה התאהבה שניידר באזור שדה בוקר, בצריף בן־גוריון עצמו וגם בחבר שלה באותו זמן, וכיום בעלה, שגם הוא בן קיבוץ שדה בוקר. "נשארתי לגור בקיבוץ לאחר השחרור, ואף התחלתי לעבוד במחלקת השיווק של צריף בן־גוריון", מספרת שניידר. על אף הניסיון שלה כמורה חיילת בצריף, היא עברה מבחני קבלה עד שהתקבלה לעבוד במקום גם כאזרחית.
שניידר היא אחת מבין 30 חיילות מורות ששירתו לאורך השנים בצריף בן־גוריון. כמו חברותיה, בתום הכשרה של חודש באתר, הדריכה קבוצות בני נוער וחיילים. מירי פלמ"ח, מנהלת האתר ב־30 השנים האחרונות, אומרת שיש משהו במדי צה"ל שגורם לקבוצות להיות קשובות יותר. "ילדי בתי הספר וחיילים מרותקים להרצאות של המורות החיילות", אומרת פלמ"ח. "משהו במדים מעורר אצלם כבוד ויראה. בנוסף, הן גם נותנות את כל כולן להדרכה. לא מחכות שייגמר היום בארבע אחר הצהריים, אלא ממש מתמסרות לתפקיד, ללא גבולות. ללא ספק, המפסידים העיקריים הם התלמידים".
"זה חלק מאימוץ הצבא את אתוס השוק. הוא נסוג מתפקידיו החברתיים ומתמקד רק באותם תפקידים המועילים לצרכיו, למשל, פרויקט 'עתידים' המגייס מהפריפריה עתודה טכנולוגית לצבא או הורדת המחנות לדרום הנצבעת בצבע חברתי, אבל משרתת את צורכי הצבא לשדרג את מחנותיו. הצבא מתמודד עם קשיי כוח אדם כתוצאה מצמצום שירות החובה בארבעה חודשים. זה מעודד אותו להרחיב את השימוש בנשים בתפקידי לחימה ותומכי לחימה, ולהפנותן מתפקידים שאינם משרתים ישירות את הצבא כמו מורות חיילות לתפקידים מקצועיים צבאיים. אגב, סביר שהצבא היה מוכן לבטל את כל המפעל ולהמשיך לצמצם הקצאת כוח אדם למשימות חוץ־צבאיות כמו יתר המורות החיילות, הקצאת פקידות למשרד הביטחון או הקצאת כוח אדם למשטרה".
"אם מקצצים כי יש מחסור בתקציב, ו־200 תקנים מתבטאים במיליוני שקלים כל שנה, כנראה שאין ברירה", אומר מצדו ההיסטוריון תא"ל ד"ר יצחק ארד, קצין חינוך ראשי בשנים 1968־1972. עם זאת, לטענתו מדובר בתפקיד בעל חשיבות רבה. "עדיין מגיעים עולים חדשים שידיעת העברית שלהם נמוכה ביותר", הוא אומר. "יש עדיין חיילים שבעבר קראו להם נערי רפול, יש עדיין חיילים שאין להם בגרות, והם צריכים עזרה בהשלמת הבגרות לקראת שחרורם. כל זה אזרחי וחשוב, וצה"ל עושה את זה גם למענו, לא רק למען החברה הכללית", אומר ארד מביתו שבמגדלי הים התיכון ברמת השרון.
טל לאור, עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת, המסקרת את תחום הצבא־חברה, אומרת שמדובר באחד המוסדות החינוכיים הוותיקים והחשובים בתולדות צה"ל והציונות בכלל. "המורות החיילות עושות עבודת קודש", אומרת לאור. "אזרחים לא מעטים במדינה סיימו בהצלחה את לימודיהם רק בזכות אותן מורות במדים. אותם תלמידים ותלמידות שנעזרים במורות חיילות הם דור העתיד של הצבא, וצה"ל מרוויח בסופו של דבר חיילים ערכיים ומשכילים יותר, כלומר הערך חוזר לצבא. החרב שמונפת על המורות החיילות היא חלק ממגמה רחבה יותר שאנו עדים לה בצבא, של קיצוץ כמעט בכל דבר שאינו מבצעי, כמאמר שר הביטחון לשעבר אהוד ברק: 'כל מה שלא יורה – יקוצץ'. אני חושבת שכל עוד הצבא מגדיר ורואה את עצמו כצבא העם, המפעיל חוק שירות חובה, כזה שמתגאה בערך המוסף שלו, צריך לערוך שיקולים שאינם רק כלכליים. זה לא שחסר איפה לקצץ. לא חייבים לאיין ולפגוע דווקא במוסד ערכי ומוצלח שהוא מקור לגאווה ועשייה ענפה לאורך השנים".
התרעות פיקוד העורף