“החברות הזו מייצרת מסוגלות”
נועם דדון (34), ניב עפרון (30) ובעז הוכשטיין (30)

איך נפצעתם?
בעז הוכשטיין: “הייתי מפקד טנק בשכונת שג’אעיה בעזה ונפצעתי כשחטפתי פצמ”ר”.

נועם דדון: “שירתי כלוחם ביחידת דובדבן ובמהלך 'צוק איתן' בדיוק התחלתי קורס מ”פ. במהלך המבצע, לאחר קרב ארוך וקשה של מספר שעות שבו הצלחנו למנוע הפעלת מנהרה, נפצעתי באורח קשה מצרור בברך בהיתקלות עם מחבל”.

ניב עפרון: “הייתי סגן צעיר במגל”ן ונפצעתי בהיתקלות מכדור ביד וכדור בחזה. חוץ מהפציעה עצמה, שלושה חיילים שלי נהרגו במבצע, וזו טראומה שמלווה אותי עד היום”.

בועז הוכשטיין (צילום: אודי קגן)

איך הכרתם?
הוכשטיין: “בזמן שהיינו יחד בשיקום, נוצר בינינו קשר קרוב. בכלל, נוצר קשר בין הרבה מהפצועים של 'צוק איתן' בשיקום, אפילו יש לנו קבוצת וואטסאפ פעילה של 100 פצועים. אנחנו כמו משפחה גדולה, מכירים זה את זה, מרגישים זה את זה, מבינים זה את זה ויודעים להכיל אחד את השני וגם לפרגן אחד לשני”.

דדון: “הכרתי את בעז וניב כשהגעתי למחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. אתה פוגש את כולם, כל אחד יותר מפורק מהשני. החיים מתערבבים באינטנסיביות, ובמשך חצי שנה נוצרו שם חברויות עמוקות. אנחנו רואים זה על זה דברים שאי אפשר להסביר, חברים מהבית לא יבינו את זה. העומק של הקשרים שנוצרו בינינו הוא משהו שקשה לתאר במילים. החברויות התחזקו ביום שאחרי השיקום, כשיצאנו מהמרקחה הזאת. קבוצת הוואטסאפ הזו באמת משקפת את זה”.

נועם דדון (צילום: אודי קגן)

עפרון: “לי היה קשה קצת בהתחלה לקבל את העוצמות של החברות הזו כי עברתי, כמו כולם, חוויה טראומטית. אבל בכורח המציאות, האינטנסיביות של המפגשים בינינו בבית החולים רקמה באופן טבעי את החברות הזו ואת ההיכרות בינינו. בסוף כשאני מסתכל להם בעיניים והם מסתכלים לי בעיניים, הם מבינים אותי ואת מה שאני עובר מבלי לדבר, וזה משהו שמישהו שלא חווה מה שחווינו - לא יכול לדעת ולהבין”.

מה חשיבות החברות הזו עבורכם?
הוכשטיין: “החברות הזו עוזרת לנו להתמודד עם הפציעות שלנו, הפיזיות והנפשיות. ההבנה הזו אחד את השני הייתה הבסיס להקמת עמותת ‘ריסטארט’ מתוך מטרה לסייע לפצועי צה”ל לחזור בחזרה למסלול”.

דדון: “לחלוטין החברות הזו הצילה אותנו. ברגע שאתה נפצע, אתה מתנתק מהמסלול שלך ומהצוות שלך, וביום שאתה יוצא מבית החולים - אתה מרגיש לבד. החברויות האלה הן רשת הביטחון שעוזרת לך לא להרגיש לבד, ולדעת שיש עוד אנשים שמתמודדים עם דברים דומים. אם אצטרך משהו, בעז וניב תמיד יהיו פה בשבילי. גם בתקופה קשה וגם כדי לחגוג יחד את החיים”.

עפרון: “החברות הזו מייצרת מסוגלות. המטרה של החברות הזו היא לעשות משהו עם עצמנו, להשתלב בחברה, לעבוד, לעזור ולעשות”.

ניב עפרון (צילום: אודי קגן)

“זו היכרות מצילת חיים”
רמי יולזרי (60) ואוהד גפן (51)

איך נפצעתם?
רמי יולזרי: “נפצעתי בגזרה המזרחית בלבנון בקיץ 83’. הייתי בן 20. בתקרית אחת ירו על נגמ”ש שהייתי בו מספר דו־ספרתי של פצצות RPG, אבל אף אחד לא נפגע. בתקרית שנייה התהפכתי עם נגמ”ש ובתקרית השלישית הייתי בכוח שנפגע בתוך שדה מוקשים והיו הרבה הרוגים ופצועים. הפציעה שלי לא הייתה פיזית, אלא בנפש. כשפרצה מלחמת המפרץ, הגעתי למצב של התפרקות שהוביל אותי ללכת לטיפול ולהכיר בפוסט־טראומה שלי”.

אוהד גפן: “הייתי חובש מוטס בחיל האוויר. בתקופת האינתיפאדה השנייה חילצתי חיילים מכל מיני פציעות מורכבות, פיניתי גופות וכל המשתמע מכך. במהלך ‘עופרת יצוקה’ המצב החמיר. אחרי ‘עופרת יצוקה’, אשתי דחפה אותי ללכת לטפל בזה. הבנתי שיש לי פוסט־טראומה, ואחרי שנה שבמהלכה לא ישנתי בכלל, נפל לי האסימון והתחלתי בטיפול”.

איך הכרתם?
יולזרי: “אוהד היה מדור המייסדים של פרויקט הריצה שהקמתי בשיתוף עם עמותת נט”ל - ‘רצים עם רמי’ (קבוצות ריצה והליכה ללוחמים ונפגעי טרור המתמודדים עם פוסט־טראומה). בעקבות כך נוצרה בינינו חברות קרובה”.
גפן: “נוצר בינינו משהו מאוד מקרב, ואנו מבינים זה את זה בלי מילים, יודעים מה הסערה שמתחוללת בלבו של כל אחד ובעיקר אני יודע שרמי פה תמיד בשבילי ואני פה תמיד בשבילו. זו הייתה היכרות מצילת חיים עבורי”.

אוהד גפן (צילום: פרטי)

מה חשיבות החברות הזו עבורכם?
יולזרי: “בגלל שהקמתי את קבוצת ‘רצים עם רמי’, אז אוהד ושאר החברים מתייחסים אליי כמו לאבא, אבל גם לי הקבוצה מאוד עוזרת במשברים אישיים, וגם בטראומה שחזרה מחדש אחרי 'צוק איתן'. החברות הזו עוזרת עם הבדידות. אתה מרגיש שמישהו מבין אותך. אתה מסתכל מסביב והדבר הראשון שעולה לך בראש זה: ‘אני לא המשוגע היחיד’. למרות שאנחנו בגילים שונים, מיחידות שונות ונפצענו באזורים שונים, אנחנו מרגישים שותפים לגורל. חווינו הרבה חוויות ביחד: מרוצים, טיולים במדבר, טיולי ג’יפים ועוד. זה מרגיש שיש לך עוגן, שיש לך על מי לסמוך”.

גפן: “זה מזור לנשמה. בהתחלה עלתה לי התהייה אם החברות הזו עוזרת לי או פוצעת אותי, כי גם החשיפה לפציעות של אחרים היא לא פשוטה, אבל חד־משמעית החברות הזו עם רמי ועם שאר חברי הקבוצה עוזרת לי. זו חברות מאוד מכאיבה, אבל גם מאוד תורמת. החברות עם רמי ובכלל עם חברי הקבוצה הצילה לי את החיים”.

רמי יולזרי (צילום: פרטי)

“אנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר”
אלי גופר (72) ואהרון נעים (72)

איך נפצעתם?
אהרון נעים: “שירתי בגולני בגדוד 51. בדצמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, הגענו לאזור ג’בל רוס (הר דב) ליד החרמון. קיבלנו התראות שמחבלים אורבים לנו. לקראת הזריחה התחילו צלפי אויב לצלוף בנו. צלף פגע בי בול בכתף. החובשים טיפלו בי והצילו את חיי”.
אלי גופר: “גם אני שירתי בגולני בגדוד 51. נפצעתי בפברואר 1970 במוצב ‘טמפו’ בתעלת סואץ על ידי כדור בראש שחטפתי מצלף. אלמלא הקסדה והצוות שטיפל בי וחילץ אותי בצורה מורכבת וקשה, לא היינו מדברים היום”.

איך הכרתם?
נעים: “נפגשנו בפעם הראשונה בגולני, אבל ההיכרות והחברות שלנו, הרבה מעבר ללזהות זה את פרצופו של זה, החלו אחרי שנפצענו, כל אחד ופציעתו שלו”.
גופר: “הקשר שלנו התהדק לאט־לאט יותר ויותר. שנינו גם חברי ‘בית הלוחם’, וזה משהו שגם סיפק לנו עוד ועוד מפגשים והעמיק את החברות בינינו. העובדה שאנחנו אחים לנשק ולחוויה העמיקה את ההיכרות שלנו”.

מה חשיבות החברות הזו עבורכם?
נעים: “זו חוויה משותפת לשנינו, אנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר, מספיק לי להסתכל לעיניים של אלי כדי להבין מה הוא עובר, מה הוא מרגיש, מה המגבלות שלו, ואיך ניתן להתגבר עליהן. אנחנו מייעצים זה לזה ומוצאים פתרונות לבעיות כדי לאפשר זה לזה להמשיך את גלגל החיים פה בארץ. הפציעות מאוד חיברו בינינו, בייחוד כששנינו נפגענו מירי צלפים. זה קירב בינינו מאוד, והחברות שלנו עד היום פורחת”.

גופר: “החברות הזו היא משהו שקשה לתאר במילים, זו חברות שהיא משפחה. אהרון ואני עברנו מאז התקופה שנפצענו המון חוויות ביחד, תמכנו ואנחנו תומכים זה בזה, עזרנו זה לזה ברגעים הכי קשים. בינואר 2003 נפל סמ”ר קובי נעים ז”ל, בנו של אהרון, כתוצאה מאש ממארב מחבלים, וזה משהו שהעצים עוד יותר את הקשר בינינו. ברגעים הכי קשים ידענו להיות זה לצד זה, לתמוך זה בזה ולהרים זה את זה. זו חברות נצחית שמתהדקת משנה לשנה”.

"היכרות מצילת חיים": סיפורן של החברויות האמיצות שנוצרו בתקופה הכי קשה

לרגל יום ההוקרה לפצועי צה"ל והלומי הקרב, פצועים שפיתחו חברויות נפש סביב הפציעה מספרים על הקשר שנרקם ביניהם ועל התמיכה ההדדית שרק מתגברת עם השנים