שכונת הר נוף הוקמה בירושלים של שנות ה־80 לזוגות צעירים ואוכלוסייה מעורבת: חילונים, דתיים וחרדים. שנים ספורות לאחר אכלוסה היה ברור מי הבוסים: בשנת 1989 פרצו עימותים סביב סגירת רחובות בשבת, ומאז השכונה התחרדה, ואפשר למצוא בה נגיעות של דתיים לאומיים.
בזמן האחרון עלתה שכונת הר נוף לכותרות בידיעות חדשותיות: האחת בעקבות מעצרם של שני בחורי ישיבה מהשכונה שתיעדו את עצמם צוהלים בזמן שהם מתעללים בחתול לשם שעשוע. השנייה, של הכתבת אבישג זוהר, עסקה בנהירה הצפויה להוצאת רישיונות נשק בהר נוף, בגבעת שאול ובבית שמש, בעקבות הכרזת המשרד לביטחון לאומי על האזורים כ"זכאי נשק". גם מי שלא שירת בצבא יכול לקבל רישיון מגיל 27. מי שכן שירת בצבא, מגיל 21.
הפרופיל של השכונה מרמז על המספר הצפוי של מקבלי הנשק בגיל 27. אל שתי הידיעות הללו הצטרף מפגש אישי שלי בעמדת שטיפת מכוניות בכניסה לשכונה, ביום חם של 40 מעלות. ומכיוון שזהו טור אישי, אפשר לספר שהתנהגות אדנותית ומשפילה כזו של הלקוחות המקומיים כלפי העובדים במקום מזמן לא פגשתי, אם בכלל. מבייש אותי לצטט את מה ששמעתי ולפרט מה ראיתי.
עכשיו יקומו מי שיאשימו אותי בשנאת חרדים. אנא הימנעו מכך. זה דל ודחוק כמו תירוץ האנטישמיות שנשלף אוטומטית בכל פעם שחבורה של ישראלים מתנהגת באופן שמבזה את כולנו בחו"ל וחוטפת על הראש בתגובה להתנהגותה. סליחה, אבל לפעמים זו לא אנטישמיות אלא סלידה מגועל נפש - ומותר.
אפשר להסתכל על סיפור הר נוף כעל מקרה בוחן בכל מה שנוגע לסולמות ערכים. בבית המדרש הקטן שלי, שנמצא בקו אווירי קרוב מאוד להר נוף, כל שיעור הוא מידה, וכל מידה היא פרק בחיים: על כוח, חמלה וכבוד. זו הזמנה להצטרף אליו.
יש דבר יפה נוסף שמופיע כמה וכמה פעמים בתלמוד הבבלי בשם רבי עקיבא: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". כלומר, עדיף לאכול בשבת אוכל פשוט כמו ביום חול מאשר להזדקק לעזרת אחרים. ורק מי שעובד למחייתו ומזיע, יכול להתייחס בכבוד לעבודתם של אחרים. כאן הגיעה מכסת המילים במדורי לקיצה וחבל, כי אפילו לא התחלתי לגעת במסכת אבות עם "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר - שאין לך אדם שאין לו שעה". שבת שלום
התרעות פיקוד העורף