שוב ושוב, בהישמע ביקורת על ההשתמטות הקבוצתית של החרדים מהשותפות בנטל, מוצאים דובריהם ותומכיהם את המקום הקל שאליו ניתן להשליך הלאה את בעיית הגיוס. "אנחנו משתמטים? התל אביבים משתמטים". זה מגיע מכל עבר. מפלגת ש"ס הגיבה לאחרונה למשהו שאמר יאיר לפיד, והסבירה לו ש"המשתמטים האמיתיים נמצאים באזורים שאתה מייצג, בתל אביב, שלא מתגייסים באחוזים גבוהים".
אז לפני הכל, הנה העובדות. הטענה עתיקת היומין שלפיה התל אביבים משתמטים, איננה אלא אגדה. תל אביב אומנם לא מובילה את טבלת הגיוס, אבל אחוזי הגיוס בה סבירים בהחלט. מעבר לכך, רק כדי להסיר מהשולחן את ההשוואה המופרכת על פניה בין חרדים ל"תל אביבים" בהקשר הזה, ייתכן שבאזור חיוג 03 יש מקום לשיפור, אבל אין אף מנהיג תל אביבי שקורא לצאן מרעיתו שלא להגיע לבקו"ם, או שדוחק בהם לעזוב את הארץ אם יחויבו לעלות על מדים. כאלה יש רק בציבור החרדי.
ואחרי שאמרנו את זה, בואו נתייחס בכל זאת לסוגיה התל אביבית. לא בהשוואה למגזר החרדי, השוואה שכאמור מגוחכת על פניה, אלא במבט אל מול החברה הישראלית כולה ואל מה שניתן לצפות מכל אחד מאיתנו בשעת מלחמה.
למה חשוב לדבר על זה? מכמה סיבות. הסיבה הראשונה: העובדות. אולי כתגובת נגד להתקפות על תל אביב, נעשים בכלי התקשורת מאמצים גדולים להציג את העיר העברית הראשונה כמובילה במאמץ המלחמתי. ומכיוון שהתיאור הזה רחוק מאוד מלהתכתב עם המציאות, ראוי להעמיד דברים על מכונם.
התשובה של שניהם הייתה דומה. "המציאות השתנתה", טענו. "לפני 7 באוקטובר לא היינו צריכים כל כך הרבה לוחמים, עכשיו צריך. המילואימניקים קורסים, נשותיהם לא מחזיקות מעמד, מקומות העבודה שלהם איבדו את הסבלנות להיעדרותם הממושכת, וצבא המילואים הלוחם זועק לעזרה".
צריכה להיות מודל
למה כל זה מביא אותי לעסוק בשירות הצבאי של התל אביבים? כי כשזה השיח, וכשאלו הצרכים, וכשזה מקור הקריאה לעשות מעשה ולגייס את החרדים, אזי לצד השיח שלנו על הצורך בחרדים לוחמים, יש מקום לדבר גם על קבוצות אחרות שנמצאות באחוזים נמוכים מדי בין שורות הלוחמים.
כי אם יש קבוצות בחברה הישראלית שמתגייסות לצה"ל, אלא שצעיריהן בוחרים להגיע פחות לשדה הקרב ויותר ליחידות עורפיות, גם את התרומה שלהן חשוב להעלות. אם כל קבוצה כזו תצליח לדרבן את בניה להעלות ולו במעט את נכונותם להתנדב לשירות קרבי, שדה המערכה יחוש בהבדל.
ומשום שתל אביב היא סוג של עיר בירה בלא מעט תחומים, אין סיבה שלא תשמש מודל ואולי אף תמשוך איתה ערים נוספות. זה לא במקום החרדים, זה בלי קשר לצורך לגייס את החרדים, ועדיין זה נצרך מאוד.
לפני שניגש לנתונים, צריך לדבר על כמויות הפייק שמסתובבות באוויר הפוליטי־תקשורתי בהקשר הזה. כאמור, הזכרנו את הפייק המתייחס אל התל אביבים כאל משתמטים. אבל מנגד, ישנו הפייק שמנסה להציג את העיר כבירת השירות הצבאי של ישראל. זה קרה בפעם הראשונה כשצה"ל הפיץ באופן עקום את נתוני היישובים שמהם באים משרתי המילואים, ולרגע ניתן היה להאמין שתל אביב מובילה את הרשימה אף שהיא רחוקה מאוד מכך.
זה קרה שוב כשצה"ל פרסם את נתוני היישובים שמהם מגיעים פצועי המלחמה, וגם כאן ניתן היה להבין, בטעות לגמרי, שתל אביב ממוקמת בצמרת. בשני המקרים מישהו בחר לפרסם מספרים מוחלטים ולא לבדוק אותם ביחס לגודל הערים, אבל למספרים האלה עוד נחזור.
נתחיל בטבלה שלאיש לא נוח ללכת אליה, אבל במציאות הישראלית של התרומה, של ההקרבה ושל השכול, מלמדת יותר מכל על המצב: טבלת החללים. ההנחה הפשוטה היא, ודאי כשמדובר במספרים גדולים, שהנתונים בטבלה הזו מציירים את תמונת הנכונות להתנדב וללכת קדימה.
בתחתיתה נמצאת בני ברק, העיר היחידה שבה לא נפל אף חייל. צמודה אליה בתחתית - מודיעין עילית, החרדית גם היא, ומיד מעליהן ממוקמות בת ים, חולון ותל אביב. כאמור, רק הערים החרדיות נמצאות מתחת לערי מחוז תל אביב.
את הטבלה הזו מובילה העיר מודיעין עם חלל אחד לכל 1,038 תושבים בקבוצת גיל הגיוס. בתל אביב, לעומתה, רק כדי להבין את הפער, יש חלל אחד לכל 7,844 תושבים בגיל הגיוס. במספרים מוחלטים – נדגיש, רק כדי להבין כמה גדול ההבדל – תל אביב גדולה פי שישה ממודיעין, ויש בה פחות חללים מבמודיעין.
נתוני הערים הגדולות חשובים, משום שאף ש־58% מהתושבים בישראל בגילי הגיוס לסדיר ולמילואים מתגוררים בהן, רק 39% מהנופלים מגיעים משורותיהן. מי תורם יותר ללחימה וכפועל יוצא מזה גם נופל יותר בקרב? ובכן, שני גורמים מרכזיים, קובע פרופ' כהן, מנבאים תרומה משמעותית הרבה מעבר למשקלה באוכלוסייה של קבוצה מוגדרת: האחד, שיוך דתי־לאומי לגווניו. השני, מגורים במרחב הכפרי היהודי.
בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה תרם המרחב הכפרי – מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים - 24% מימי המילואים, אף שהוא מהווה רק 10% מאוכלוסיית גיל הגיוס. כאשר מדובר בחללים, המרחב הכפרי תרם יותר משליש מהחללים, יותר מפי שלושה ממשקלו היחסי.
הכוכבית של החרדים
חיטוט בכתבות עבר מלמד שמערכת היחסים בין תל אביב לצה"ל פרנסה מאז ומתמיד דיונים וויכוחים. כבר ב־2010, בכתבה ב"זמן תל אביב", היו מי שניסו להילחם בתדמית השלילית שדבקה בעיר בהקשרים הללו. "לאחרונה זעקה התקשורת הישראלית לאחר פרסום נתוני הגיוס לצה"ל וההתנדבות לשירות קרבי ולקצונה ברחבי הארץ", נכתב שם.
"עיקר האש, שלא במפתיע, הופנתה לעבר 'הבועה התל אביבית', כפי שכל כך אוהבים לכנות אותה. העיר תל אביב, שעל פי נתוני דובר צה"ל ממוקמת במקום ה־53 עם 70.5% גיוס, מוקמה אחרי היישוב הבדואי רהט, מה שרק העלה את גובה הלהבות". בכתבה ההיא צוטטו אנשי עיריית תל אביב, שהעלו סברה שמא "יש הטיה בנתון שפורסם", או שמא מדובר ב"בפרסום מגמתי".
מדי שנה מפרסם צה"ל את "ליגת הערים", המפרטת את רשימת היישובים התורמים בשיעור הגיוס לצה"ל, בהליכה לקצונה, ובהתנדבות לשירות קרבי. עם פרסום טבלה כזו ב־2022, דיווח יואב זיתון ב־ynet ש"תל אביב הידרדרה". "תל אביב נמצאת בתחתית (מקום 51 לבנים), ורק בקטגוריית הנשים היא נועלת את העשירייה הראשונה", סיפר.
שנה אחר כך, בדוח של מאי 23', האחרון שפורסם, דיווח שוב ynet: "בצבא מודים שתל אביב, למשל, נחשבת לפחות קרבית". אור הלר, איש ערוץ 13, עדכן גם הוא ש"מודיעין ונס ציונה בראש – ותל אביב מאחור", ש"בקרב הערים הגדולות, ירושלים מובילה במיצוי לתפקידי לחימה עם 58.8% מהמתגייסים שמגיעים לקרבי", וש"בשקלול גיוס גברים בקרב בתי הספר, ישיבת סוסיא מובילה עם 91.7% מתגייסים (ו־%94 לחימה)".
מה אומרים המספרים בכל מה שקשור לתל אביב? ובכן, בצה"ל החליטו בשנים האחרונות לפרסם רק את עשרת המקומות הראשונים, ומכיוון שתל אביב לא נמצאת בהם כשמדובר בגיוס גברים, נישען כאן על הנתונים שהצליח להשיג יובל שדה, אז כתב "כלכליסט".
בעוד הממוצע הארצי לגברים עומד על 68.9% גיוס, בתל אביב מתגייסים 72.7%. לכאורה יפה, מעל הממוצע, אבל עם כוכבית קטנה וחשובה. תל אביב נמצאת בתחום הזה במקום ה־120 מתוך 148 ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, כשחלק נכבד ממעט הרשויות שנמצאות תחתיה, ממוקמות שם בעיקר בגלל שיעור חרדים משמעותי שחי בהן ולא מתגייס כלל.
ומה קורה בתחום המתנדבים לשירות קרבי מתוך המתגייסים? שם נמצאת תל אביב במקום ה־119 עם 45% גיוס.
אם אנחנו מדברים על שירות קרבי, צריך לדעת שככל שאנחנו הולכים מהעיר לכיוון הכפר, ומהרשויות הגדולות לכיוון הקטנות, כך עולה התרומה. בעיר המתגייסת ביותר, מודיעין, זו שמובילה את המדדים באופן מסורתי במשך שנים ארוכות (91% גיוס), 56% מהמתגייסים הולכים לשירות קרבי.
בעשר המועצות האזוריות המובילות, ובראשן חבל יבנה, יש 60%־74% מיצוי לקרבי, יותר מכל הערים המובילות בעשירייה הראשונה. בתל אביב, כאמור, יש 33% גיוס לקרבי, ובחיפה - 30%.
העובדה שתל אביב נמצאת במקום ה־9 בין הערים הגדולות בגזרת הגיוס הנשית, ובמקום ה־9 בין הערים הגדולות במיצוי לקצונה אצל הגברים, מלמדת שלא מדובר בעיר שבורחת משירות, אלא בעיר שאתוס השירות הקרבי בה לא מאוד גבוה. וכשהעניין של כולנו בתקופה האחרונה נתון לגברים לוחמים החסרים כל כך בשדה הקרב, זה משהו שבהחלט ראוי להאיר עליו זרקור.
המרחב הכפרי מושקע
הזכרתי את הנתונים המבלבלים שמתפרסמים מפעם לפעם והופכים את תל אביב לבירת התרומה במדים? נתון אחד כזה פורסם חמישה חודשים לתוך המלחמה. מספרי הפצועים בחלוקה לערים, דווח אז, מלמדים שתל אביב מובילה את הרשימה עם 329 פצועים. "הנה, תל אביב הרבה יותר קרבית ממה שמספרים עליה", נטען.
צה"ל מקפיד לפזר את הנתונים המעורפלים הללו באופן שמאפשר לטעות ולהטעות. פרופ' אשר כהן ערך גם כאן את השקלול, ומצא שבעוד במודיעין היה פצוע אחד לכל 260 תושבים שאינם ערבים או חרדים, בירושלים היה פצוע לכל 291 תושבים כאלה, בבאר שבע אחד ל־349, באשקלון אחד ל־350 ובתל אביב אחד ל־555.
מה זה אומר? אחת, שמסוכן לשחק בנתונים. שתיים, שאת המיקום הגבוה של מודיעין וירושלים אי אפשר לפספס, ושתל אביב נמצאת במקום הרבה יותר נמוך מכפי שיש מי שמנסים להציג.
לפני כשמונה חודשים ניתחתי כאן את נתוני המתגייסים והנופלים במערכה בחלוקה ליישובים. זה קרה אחרי שצה"ל פרסם את רשימת משרתי המילואים בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה בחלוקה ליישובים, ומכל עבר צצו כותרות על תל אביב העומדת בראש הרשימה. פרופ' כהן הרים אז את הכפפה, בנה מסד נתונים שאותו כינה "מדד הגיוס", ובדק איך נראית רשימת התרומה למילואים בחתך ארצי.
כהן בדק את מספר ימי המילואים ששירתו תושבי כל יישוב, בנה טבלה שמנרמלת אותם בהתחשב במספר המגויסים הפוטנציאלי בכל אחד מ־1,133 היישובים, הוסיף את מספרי החללים, והוציא תחת ידו מסמך שהוא תמונת המציאות של החברה הישראלית מול סוגיית ההתנדבות למילואים, מול השירות בצה"ל בכלל ומול השירות הקרבי בפרט.
כדי להגיע אל השורה התחתונה, הוא ושותפיו לקחו את מספר התושבים בני 19־45 (קבוצת הגיל שקרובה ביותר לקבוצה הרלוונטית למילואים, ואשר הנתונים על אודותיה מתפרסמים באופן רשמי על ידי המדינה), חילקו את מספר ימי המילואים הכולל שתרם היישוב למספרם של אותם אנשים שהם פוטנציאל הגיוס, וקיבלו כאמור את אותו "מדד גיוס" לאותו יישוב.
כפי שהזכרנו קודם, חלוקת התרומה בישראל לפי סוגי יישובים, ברורה וחדה. קבוצת היישובים שבהם יש פחות מ־1,000 איש בגיל הגיוס - כולם מהמרחב הכפרי - מהווה כ־9% בלבד מאוכלוסיית המדינה, אבל מספר ימי המילואים שהקבוצה הזו נותנת לצה"ל גבוה ביותר מפי שניים ממשקלה (20% מכלל ימי המילואים בישראל), ומספר החללים שלה גבוה יותר מפי שלושה ממשקלה (כ־34% מהחללים). את התמונה ההפוכה ניתן לראות ביישובים העירוניים הגדולים בישראל. אלה נותנים, בפער, פחות ימי מילואים, וחלקם בבתי העלמין הצבאיים נמוך בהרבה.
כך, מתוך רשימת 1,133 היישובים בישראל, כפי שפרסמנו אז, תל אביב נמצאת במקום ה־952 במדד הגיוס, הרצליה ממוקמת במקום ה־986, ירושלים במקום ה־1,061, אשדוד במקום ה־1,075 ובני ברק במקום ה־1,122. אצל שלוש האחרונות, די ברור שלמיקום הנמוך בטבלה אחראית החברה החרדית המתגוררת אצלם, הנספרת בפוטנציאל הגיוס אבל לא תורמת כלל ימי מילואים.
הראינו אז את ההשוואה המדהימה בין תל אביב לירושלים. בשתי הערים, אחרי שנוכתה מהן האוכלוסייה הערבית שאינה מתגייסת, ישנו מספר דומה למדי של אנשים שנמצאים בגיל מדד הגיוס. על פניו, תל אביב אמורה להוביל על ירושלים בכל מדד, שכן הירושלמים סוחבים על גבם קבוצה גדולה מאוד של חרדים שנספרים איתם בגיל הגיוס הפוטנציאלי, אבל לא באמת מתגייסים.
והנה, למרות זאת, ככל שמדובר בימי מילואים, תל אביב אומנם תרמה בחודשים הראשונים של המלחמה 2.2 מיליון ימים, וירושלים "רק" 1.5 מיליון, אלא שכאשר עוברים למדור הנופלים מתגלה הפער העצום. אף שמדובר כאמור במספר דומה של בני המאגר הפוטנציאלי לגיוס, אף שבירושלים יש כמות ענקית של חרדים שלא משרתים כלל בצה"ל, ואף שתל אביב נותנת יותר ימי מילואים מאחותה הבירה, בירושלים נרשם מספר גבוה פי שלושה של נופלים.
72 חללים בירושלים, 24 בתל אביב. מה זה משקף? את הנתון שהזכרנו קודם לכן. הירושלמים מתגייסים במספרים גבוהים בהרבה מהתל אביבים ליחידות שדה קרביות.
אותו סיפור בהשוואה בין מודיעין לתל אביב. מדובר בשתי ערים דומות בהרכב הפוליטי־חברתי שלהן, שבשתיהן יש רוב דומיננטי למפלגות השמאל־מרכז, עם כשליש מהקולות שהלכו ליש עתיד.
בתל אביב יש בערך פי שישה מגויסים פוטנציאליים בגיל הנבדק, ולמרות זאת 24 חיילים נפלו בתל אביב ו־27 במודיעין הקטנה בהרבה. רוצים את זה יותר ברור? יש במלחמה הזו יותר בוגרים של מכינת עלי שנפלו מתושבי תל אביב שנפלו. זה כל הסיפור על רגל אחת.
"יש מעט מדי במכינות"
נדמה שגם בתל אביב עצמה יש מי שהנתונים האלה מפריעים לו. בנובמבר 24' דווח מתוך ישיבת מועצת עיריית תל אביב שחבר המועצה תת־אלוף (במיל') רועי אלקבץ, איש יש עתיד, נשא דברים בדבר הצורך של בני העיר לתרום עוד. "אנחנו צריכים לעשות יותר, יש מעט מדי ילדי תל אביב במכינות, יש מעט מדי באופן כללי בשירות משמעותי, לא 8200 או דובר צה”ל ודברים כאלה".
לפני המלחמה יצא לי לשבת לשיחה עם קצין בכיר מאוד בצה"ל, שיחה שבמהלכה התגלגלנו לדבר על ענייני הגיוס ביישובים שונים בארץ. בן שיחי סיפר שבתל אביב, ברוב בתי הספר התיכוניים, לא מאפשרים לקציני צה"ל להיכנס ולשוחח עם התלמידים כדי להסביר להם את חשיבות השירות בכלל, והשירות הקרבי בפרט.
תהיתי אם מדובר רק בתל אביב, או שמא הכוונה גם לרשויות אחרות עם הרכב פוליטי־חברתי דומה. רק בתל אביב, השיב. אין בעיה בגבעתיים, אין בעיה ברמת גן, אין בעיה בשום עיר אחרת. אני לא יודע מה המצב היום, שנתיים לתוך המלחמה, אני רק זוכר שהסיפור ההוא, אז, הדהים אותי.
כתבתי כאן בעבר על האתוס הלוחם. הוא קיים ביישובים הדתיים־לאומיים, הוא קיים בהתיישבות העובדת החילונית, הוא קיים בערים מסוימות כמו מודיעין וירושלים, הוא קיים הרבה פחות בתל אביב. אם בעבר נראה היה לנו שזה בסדר גמור שצעירים יממשו את עצמם ב־8200 או ביחידות טכנולוגיות שמאפשרות עתיד כלכלי טוב ושירות צבאי נוח, המציאות השתנתה.
כל בחור שיכול לתרום בשדה הקרב – חייב היום לרוץ לשם. אם נראה בשנים הבאות עלייה בגיוס הקרבי גם בערים שדשדשו עד עתה בתחתית – נדע שהחברה כולה נרתמה למשימה הלאומית. אחרת, נהיה בבעיה.
התרעות פיקוד העורף