באופן אירוני, מי שמאיים על הימין כרגע, זה מרכז הליכוד. מדובר בגרעין קשה של מתפקדים שמהווה כ־7% מהמצביעים למפלגה בפועל בבחירות האחרונות. הגרעין הזה לא באמת מייצג את עמדות הליכודניקים, שמבחינתם גוטליב ודומיה הם צפרדע שצריך לבלוע למען האידיאולוגיה.
השבוע גם פורסם שהמפקד החרדי בליכוד גדל והגיע ל־7,300 מחברי המרכז - קרוב ל־10% מאלה שהצביעו בפריימריז הקודמים. כלומר - בעוד כוחם של הימנים הליברלים במרכז מתדלדל, מצביעי מפלגות חרדיות שרוצים להשפיע על חברי הכנסת בליכוד, מתרבים. כנראה סבסוד הנסיעה השנתית לאומן וביטול הסנקציות על אי־גיוס לא הספיקו להם, והם רוצים להבטיח את המשך "שיתוף הפעולה".
ידוע שמי שרוצה להתברג במקום גבוה ברשימה, צריך לשאת את חברי המרכז על כפיים ולספק את יצרם. העניין הוא שהרצונות של חברי המרכז לא ממש יושבים בהלימה עם הרצונות של כלל מצביעי המפלגה.
צעקות וזעם בסגנון של אלמוג כהן, שלמה קרעי, מירי רגב ועמיחי שיקלי, או איומים ריקים וזלזול ב"פקידים" בסגנון של ישראל כ"ץ ויריב לוין, הם מה שמדבר ללב הגרעין של מרכז הליכוד, שקובע עבור כלל המצביעים. יש מי שמנסה לגמד את הממדים האמיתיים של התופעה ולומר שדמויות קיצוניות תמיד מצאו דרכן לרשימה, ע"ע אורן חזן, ולרוב המפלגה הצליחה להיפטר מהן אחרי קדנציה אחת. אבל נראה שהתקופה הזו נגמרה. היוצא מן הכלל היחיד בסקר הוא השר רון דרמר, שככל הידוע כלל לא יתמודד על מקום ברשימה.
ההקצנה של חברי המרכז, אם כן, תהיה אבן נגף רצינית עבור הליכוד. במיוחד אם תוצע לבוחרים מפלגת ימין אלטרנטיבית עם שורה של מקצוענים שיודעים לעבוד וגם מסוגלים להיות ממלכתיים.
נקודת מפנה קטנה־גדולה
אם מתנתקים לרגע מהאמוציונליות שמלווה היום את כל הסצינה הפוליטית, וזה לא קל, התהליכים האלו מאוד מעניינים בהיבט ההיסטורי. מה שראינו אחרי הסכמי אוסלו היה תהליך שבמסגרתו התרחש לאיטו הרס השמאל הישראלי. הרי מחוץ לנרטיבים ולרטוריקה, השמאל הישראלי כבר אינו באמת קיים - הוא התכווץ ל־7 עד 8 מנדטים, שספק אם יאיר גולן, שמוביל היום את הנישה הזו, יצליח להגדיל בשעת אמת.
עצוב לראות שזה מה שקרה ל"מחנה השלום". כיום נראה ששרידיו מנסים איכשהו לחזור לחיקו של השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, שכדי להתקבל לשורותיו צריך לצרוח "ג'נוסייד" ולהכשיר את חמאס. אין לזה באמת מקום בישראל, ואלו הן שאריות של מחנה מפואר, שבעבר הוביל כאן מהלכים חשובים, אך נכשל בהתחברות לרצון העם, ובמהלך השנים הקצין והתנתק לחלוטין מהמיינסטרים.
הכשל הלוגי האנושי הוא להניח שהעולם מתנהל באופן ליניארי, ושמה שהיה הוא גם מה שיהיה. אבל בפועל, העולם מתנהל באופן ליניארי עד שדברים מגיעים ל"טיפינג פוינט" ואז משתנים. זוהי נקודת מפנה זעירה בזמן, שבה שינוי שולי הופך למשמעותי ומשפיע, ומוביל להתפרצות מהירה של תופעה. סיכוי טוב שאנחנו שם.
מחכים לאלטרנטיבה
הסיבה היחידה לכך שעוד לא הגענו לנקודת המפנה הזו היא היעדר האלטרנטיבה. במי אמורים לבחור מצביעי ליכוד שלא מזדהים עם גרעין המתפקדים? בני גנץ היה אופציה לתקופה מסוימת, כי מצביעים רבים רוצים אחדות, אבל רוצים גם כושר ניהול ומנהיגות שגנץ לא הפגין.
גנץ ויאיר לפיד הגיעו יחד למספר מנדטים מרשים בבחירות האחרונות, אבל איבדו את אמון המצביעים כי נכשלו בהפלת הממשלה וגם בהקמת מפלגה שתשמש אלטרנטיבה שלטונית ראויה. הם גם הסיבה לכך שמפלגתו של יאיר גולן רואה כרגע עדנה מסוימת מעבר לגודלה הטבעי. עבור ימנים הם לא באמת אופציה.
אבל ישראל עייפה. עייפה מהטרלות נבחריה ומגל השנאה שהתרומם למולנו. עייפה מפוליטיקה של חרמות ומריבות. על פי הסקרים, כ־70% ממצביעי הליכוד מתנגדים לפטור מגיוס לחרדים. כמחציתם שואפים לאחדות. יותר ממחציתם תומכים בסיום המלחמה בעזה במסגרת עסקת חטופים. אבל הליכוד במתכונתה הנוכחית נודדת רחוק יותר מהרצונות האלו, במקום להתקרב אליהם.
בנימין נתניהו נוקט מדיניות עמומה ומזגזגת, שבה לא באמת ברור אם ישראל רוצה לסיים את המלחמה או לכבוש את עזה, רוקד בין כל הטיפות האלה כדי לשמר את הממשלה, מה שמערער לחלוטין את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל. גם ימנים מודעים לזה.
הלגיטימציה מצויה במיינסטרים הישראלי האמיתי. היא תלויה ביכולת להבין את הצרכים הביטחוניים, אבל גם ביכולת להתנהל על פי החוק הבינלאומי ולנהל יחסים עם מדינות מערביות. כרגע, הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל תלויה על בלימה. לבלימה הזו קוראים דונלד טראמפ. אם טראמפ, חלילה, יתהפך עלינו או יוחלף על ידי נשיא אחר, עלולות להיות לכך השלכות קשות מאוד.
הימין היה עד לא מזמן אחראי ורציני. היה ניתן לסמוך עליו. אבל ככל שעובר הזמן, קשה יותר לסמוך על שיקול הדעת של הקיצונים ושל המטורללים. ברגע שתהיה אלטרנטיבה - הימנים יבואו.
התרעות פיקוד העורף