"ילד הולך לו ברחוב, בבוקר בהיר של תשרי, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים". כל כך יפה לראות שגם היום, בעולמנו התזזיתי והרועש, יש דברים שלא משתנים. נכון, הילד אינו בדיוק אותו הילד. וזה גם לא בוקר בהיר של תשרי, אלא דווקא של אלול. אבל עדיין, בכל שנה מחדש, אל בית הספר שוב יוצאים הילדים.
ובאמת, "כל עוד שרים הילדים על שנה חדשה, כל עוד על שחור הלוח תתנוסס מילה, יאמר ליבי שירה". אבל השנה, כשאני מתבונן בילדים, התלמידים הצעירים, היושבים שוב מול אותו הלוח, משננים שוב אותן אותיות, ליבי לא יכול שלא לרחוש גם קצת ספק. האם בדורנו, דור הבינה המלאכותית, כשכל הידע שבעולם נמצא במרחק לחיצת כפתור, נגיש וניתן להשגה בקלות מדהימה, יש עדיין צורך או תועלת בלמידה ובשינון של הידע והאותיות?
וכך מסופר: כשהאדמו"ר הזקן חיפש מחנך לבנו הקטן, זימן אליו אברך ואמר לו, "עליך מוטלת מצווה לפרנס את משפחתך, ועליי מוטלת מצוות 'ושיננתם לבניך' - הבה נתחלף". שאל האברך: "איך עליי ללמד את הילד?". ענה לו הרבי: "מתחילים בלימוד אל"ף-בי"ת. האות הראשונה שמלמדים ילד יהודי היא האות אל"ף. מהי אל"ף? נקודה למעלה ונקודה למטה, וקו מחבר ביניהן".
הנקודה העליונה שבאות אל"ף מסמלת את הנשמה, והנקודה התחתונה מסמלת את הגוף. שני אלה, הנשמה והגוף, הם לכאורה דברים נפרדים לגמרי, בעלי שאיפות מנוגדות, ואין שום קשר ביניהם. אך החיבור ביניהם נעשה על ידי קו של אמונה ויראת שמיים. והוסיף וביאר, שתי הנקודות שבאות אל"ף מרמזות גם על הקב"ה והאדם. הנקודה העליונה היא הקב"ה. הנקודה התחתונה היא האדם. והקשר ביניהם נעשה על ידי התורה והמצוות.
אכן, לימוד האותיות כשלעצמן, הקניית הידע כשלעצמו, ייתכן שבדורנו הם כבר מיותרים. אבל הגישה החינוכית היהודית מאז ומעולם הייתה שהאותיות או הידע אינם מטרה ותכלית כשלעצמם. כל תפקידם הוא לשמש תבניות וכלים שלתוכם נמזגים העקרונות החינוכיים והערכים הרוחניים הנצחיים. את אלה שום בינה מלאכותית לא יכולה להחליף או להנחיל. זהו תפקידם הנצחי של המחנכים וההורים האנושיים, להמשיך ללמד לא רק את האות אל"ף, אלא את משמעותה.
התרעות פיקוד העורף