השינוי האמיתי אמור לקרות בשנה הבאה, בבחירות סתיו 2026. בינתיים כדאי לחזור לקרקע המציאות, וכדי להחזיק מעמד ניקח נשימה ארוכה. נזדקק לה יותר מלכל דבר אחר כדי לעבור את מוראות פרפורי הגסיסה הארוכים והמייסרים של ממשלת הרוע המוחלט.
זה לא קרה. וויטקוף הוא "איל נדל"ן, מיליארדר, משפטן ודיפלומט אמריקאי יהודי", כלומר מאכער צמרת. והוא גם צדיק שיודע נפש בהמתו. טראמפ מכור לחנופה, ומה שעובד עליו הוא כמויות מעוררות קבס של הערצה שמנונית.
חוקי הבית הלבן אומרים: החנפת – ניצחת בנקודות, איימת – ניצחת בנוקאאוט. נתניהו מול טראמפ הוא שלולית מתמוגגת, ויש לו רישיון להרוג ככל יכולתו. בנוסף, ישראל היא הפייבוריט המזרח־תיכוני של האוונגליסטים. גם מבחינתם המלחמה בעזה היא מלחמת דת. והמאבק על מימוש העסקה כיום מתנהל בין האוונגליסטים (נגד) לוויטקוף (בעד). פגישת קבינט ראוותנית של הרפובליקנים בשבוע שעבר הפכה לתחרות של מי יהיה גדול הלקקנים של טראמפ, שיזכה לדחוף את לשונו לנקב הנכון כדי לקדם את האג'נדה שלו.
וויטקוף יודע שהצורך במחמאות של טראמפ הוא ברמה של ג'נקי: "אדוני הנשיא, לעבוד בממשל שלך ובשבילך זו הזכות הגדולה ביותר שזכיתי בחיי...", שפך ג'לי רוטט בפגישת הקבינט. "אני אומר את זה לכולם, ואני באמת מרגיש כך, ואני מודה לך". וכאן מגיע הפירוט: "טראמפ פתר יותר משבעה סכסוכים מאז שנכנס לתפקיד", ולכן "הנשיא חייב לקבל את ההכרה הגבוהה ביותר…".
"יש רק דבר אחד שאני מייחל לו (וויטקוף פונה לטראמפ), "שהוועדה לנובל תתעשת סוף־סוף ותבין שאתה המועמד הטוב ביותר מאז שהפרס הזה אי פעם הוענק – ואתה הוא האיש שצריך לקבל אותו מעבר להצלחות שלך שמשנות היום את המשחק בעולם". מחיאות כפיים. וויטקוף סיים ב"אני מקווה שיום אחד כולם יתעוררו ויבינו את זה".
איש על הירח
חסרונו של נובל לשלום ממוסגר, לצד בקבוק קוקה קולה וצווים אוויליים ומסוכנים, הוא סיבה לטנטרום תסכול קבוע של טראמפ. לא בגלל המלחמות שמנע והשלום שהשיג. בגלל ברק אובמה. הנשיא השחור שטראמפ נוטר לו טינה, בגין משפט ציני מזלזל ואגבי שזרק לעברו אובמה ב־2011, בארוחת הערב השנתית והחגיגית של כתבי הבית הלבן. טראמפ, שישב בקהל, הריץ אז קמפיין נשיאות שטען שאובמה הוא כלל לא אזרח אמריקאי.
אובמה הביט בו ואמר, "סוף־סוף טראמפ הצליח לגרום לבית הלבן לפרסם את תעודת הלידה שלי… עכשיו יוכל להתרכז בנושא החשוב באמת – האם נחתנו על הירח" (קונספירטורים ימנים מכחישים שהייתה נחיתה). אותו אובמה זכה בנובל בקלילות של מי שעובר בגן וקוטף פרח מזדמן. בשטף הטנטרום הקבוע שלו, טראמפ טוען ש"מגיעים לי ארבעה או חמישה" פרסי נובל.
יש הבהוב של תקווה בהמתנה להתהפכות טראמפ על ביבי בדומה להתהפכות מול פוטין. אירופה וארה"ב סיכמו על ערבויות ביטחוניות לאוקראינה, "כולל נוכחות אמריקאית בדרך להסדר". במזה"ת ממתינים לפליק פלאק דומה. למפרציות נמאס מהדימום שגורמת ישראל. זו לא אידיאולוגיה, לא אמפתיה ולא פוליטיקה – זה רק כסף.
מולם דוחק נתניהו להמשך הלחימה. וכמו תמיד, בסופו של כל תחמון שמתחזה לאסטרטגיה, גם הפעלול בעזה יסתיים בעוד ניצחון כזה ואבדנו. מי שבזמנו ניצלה את האיוולת של השרלטן ה"אסטרטגי" היא קטאר, שמימנה את חמאס ובמקביל שתלה במערכת סוכנים. הבעיה הסתבכה כאשר מצרים התנתה כל התקדמות במו"מ בהכנסת כוח של הרשות לרצועה עם כוחות ערביים נוספים.
וזה המקום שבו נתניהו נכנס לפעולה, כלומר פועל לטרפד את ההצעה וליצור חזית נוספת. בסוריה. עד הטבח בעוטף חמאס היה IN, הרשות הפלסטינית OUT, ואיראן איום קיומי. משהסתיימה החזית האיראנית, חרף המבצעים, בפיאסקו אסטרטגי, הפכו אחינו הדרוזים בסוריה להיות IN וחטופינו בעזה OUT – ויאללה תוקפים את דמשק.
התבלבלתם? זו המטרה. כך גם הטיפול בחות'ים, כמו חיסול הצמרת החות'ית. כמה פעמים אפשר או צריך להסביר לעם של גיבורי־על שחיסולים לא פותרים את הבעיה – אלא אם כן מיד אחרי החיסולים מבצעים מהלך מדיני שמעולם לא קרה. חיסולים מצליחים בכנופיות פשע משפחתיות או בדיקטטורות של יחיד שהעם שלו מייחל לחיסולו.
חיזבאללה לא חוסל בגלל החיסולים שלנו, אלא משום שדרסנו את היכולת הצבאית שלהם במבצעים צבאיים ואוויריים. צמרת חמאס וכוחה הצבאי חוסלו מזמן, וכיום אנחנו מותירים משקעים, שיהפכו בעתיד הקרוב לרצון קולקטיבי וארגוני בנקמה ועצמאות.
הרצון הזה ימשיך לפעול בתודעה העזתית גם אם ישלטו בשטח צה"ל או כוחות ערביים. הסיכוי היחיד ליציאה מהבוץ העזתי הוא שיתוף הרשות הפלסטינית, שתנסה לגבש סנטימנט מאוחד לרצועה ולגדה לצורך שיחות על הסדר כולל עם ישראל (אמא'לה!).
המהלך הזה מחייב שני תנאים: אחד הושלם, והוא חיסול חמאס כארגון צבאי ופוליטי (נותרו כיסי גרילה שיטופלו בידי הרשות). השני הוא תהליך פנים־ישראלי לפירוק ממשלת אחרינו המבול. מבחינתם פירוק המדינה קודם להתפרקות הממשלה. יהיה מעניין.
התרעות פיקוד העורף