הנתונים הוצגו לו וידועים לו היטב: המטרופולין של העיר עזה, שבה שוהים כרגע כמיליון בני אדם, שונה באופייה משאר הערים והעיירות של הרצועה. רוב בתי הקומות שלה עדיין עומדים על תילם, ומתחתיהם רוחשת עדיין רשת המנהרות של חמאס, שרק חלק קטן ממנה נפגע בכיבוש הקודם של העיר בסוף 2023.
בצה"ל מעריכים שכיבוש וטיהור מלא של העיר, מעל ומתחת לקרקע, יעלה בחייהם של כמאה לוחמים ויארך לפחות שנה. ההערכה הזאת הוצגה גם בקבינט, לא כתוצאה מדויקת של נוסחה מתמטית, אלא כדי להבהיר למחליטים שזה לא עומד להיות עוד מבצע, כי אם מערכה כבדה וממושכת, שאיש לא יכול להבטיח שתסתיים ב"הכרעה" של חמאס.
המחיר שישלם צה"ל הוא גם פונקציה של השיטה והמהירות שבהן יפעלו הכוחות. תנועה מהירה אל מרכזי הכובד של חמאס תספק הישג ויזואלי ותודעתי בתוך זמן קצר, אבל תשאיר מאחוריה הרבה תשתיות תת-קרקעיות שלא הושמדו. מנגד, התקדמות איטית והרס שיטתי של תשתיות אויב תשיג פגיעה פיזית משמעותית יותר ביכולות חמאס, אבל תדרוש שהייה ארוכה יותר בשטח.
תנאי מוקדם לתמרון הוא הנעת האוכלוסייה ששוהה כעת בעזה דרומה, לאזור המוואסי ולמחנות המרכז, שם כבר נמצאים עוד מיליון איש. במיפוי שעשו במפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) אותרו שטחים ריקים באזורים האלה שיוכלו לאכלס את ערי האוהלים החדשות של המפונים מעזה.
אבל הפלסטינים בעזה לא מראים בינתיים רצון להתפנות, וגם חמאס מונע תנועה שלהם דרומה, בתקווה שיישארו שם כ"מארב הומניטרי" לכוחות המתמרנים של צה"ל. כדי להניע אותם יידרש הצבא למה שמכנים בצה"ל "אש מדרבנת" - ירי בקרבת ריכוזי האוכלוסייה שיגרום לה לקום וללכת.
לא עוד סטלינגרד
גם אחרי שיתחילו לנוע לא ייפתרו הבעיות ההומניטריות, מאחר שבדרום הרצועה אין התנאים לקלוט עוד מיליון בני אדם. אין שם שום מערכת שיכולה לספוג סניטציה של שני מיליון איש, יש ארבעה בתי חולים שמישים ועוד שמונה בתי חולים שדה שלא יוכלו לטפל באוכלוסייה הענקית, קווי המים לא יענו על צורכי השתייה, וספק אם עוד ארבעה מרכזי חלוקת מזון שייפתחו שם יצליחו להתמודד עם השיטפון האנושי.
רצועת עזה היא כמו דף נייר שקיפלנו אותו לחצי, ואז שוב לחצי, ושוב, ושוב, עד שמגיע הרגע שאי אפשר לקפל אותו יותר. לכן סביר שחלק לא מבוטל מאוכלוסיית עזה יבחר שלא להתפנות ויישאר באזור הלחימה, מה שיקשה על פעולת הכוחות. זה ידרוש מצה"ל לאכוף יותר משמעת על הלוחמים כדי להימנע מפיגועים הומניטריים שירסקו את שרידי הלגיטימציה הבינלאומית שלנו, אם עוד נותרו כאלה.
לחמאס ברור שאין להם שום יכולת צבאית לעצור את כוחות צה"ל. הם לא נערכים לקרב בנוסח סטלינגרד - התנגדות עד הלוחם האחרון, אלא יותר לקרב בנוסח פלוג'ה – לוחמת גרילה שתגבה מחיר מהכוחות המתמרנים, תוך כדי מאמץ להשיג חטופים נוספים מקרב הכוחות. אבל חמאס חושש מהעימות הזה ומפגיעה בבסיס השלטון שלו ברצועה וישמח להסיר מעליו את האיום בכיבוש העיר עזה.
טראמפ מתרחק מלוזרים
העולם לא מבין מה אנחנו עוד מחפשים בעזה, וישראל הופכת מדי יום למדינה מבודדת יותר, על סף מצורעת. זה לא רק חרם אקדמי או תרבותי - זה כבר פוגע ישירות ביכולת של צה"ל להשיג את הציוד הנדרש להמשך הלחימה. דה-פקטו, ישראל נמצאת היום תחת אמברגו נשק מרוב מדינות המערב, ומי ששומע את הדיון המתפתח בארה"ב, גם בקרב רפובליקנים, על המשך הסיוע הצבאי לישראל, חייב להבין שגם המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלנו כבר לא מובטחת לתמיד.
את הנזק שכבר נגרם למעמדה הבינלאומי של ישראל, עוד בטרם כבשנו מחדש את עזה, ירגיש גם הדור הבא של ישראלים. כמי שהיה עד לפני כמה שנים מדינאי מוערך ומחוזר בכל העולם, קשה לדמיין שנתניהו עיוור להתפתחויות האלה או לא מבין את משמעותן. גם מעמדו האישי נשחק, ורשימת המדינות שהוא מוזמן להניח בהן את כף רגלו הצטמצמה דרמטית בשנתיים האחרונות. ייתכן שעתידה של ישראל לא עומד בראש מעייניו של נתניהו, אבל האם הוא מוכן להקריב גם את מעמדו האישי כדי לרצות את שותפיו הקואליציוניים?
באופן חריג, בישיבת הקבינט שעסקה בפעולה בעזה השבוע לא נשמעה המקהלה האחידה של שרים שמאפיינת את ישיבות הקבינט בשנתיים האחרונות. דווקא שרי הליכוד, ודווקא אלה שמצטיינים כמשרתים נרצעים של המנהיג, העזו להעלות תהיות על המבצע המתוכנן ועל הדחייה של עסקת החטופים המוצעת. יש מי שראו בחריגה הזאת מהלך של נתניהו להכשרת הקרקע, למקרה שיחליט ללכת לעסקה. ההחלטה הסופית שלו תהיה, כמו תמיד, רק ברגע האחרון.
התרעות פיקוד העורף